גליון

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

נלי זקש | תהילים של לילה | מגרמנית: דינה פון שוורצה | קשב לשירה, 2021 | 125 עמ'

יותר מכל מבכים שיריה של זק"ש את כאב העקירה ואובדן המולדת שלה לעולם לא יוכל להימצא תחליף. בתווך הבלתי אפשרי שבין האבוד־לעד לבין מה שלעולם לא יהא בר השגה, משרך העקור את צעדיו.

בשנת 1940 הגיעה נלי זק"ש מגרמניה, מולדתה, לסטוקהולם לאחר שנמלטה בעור שיניה מן ההשמדה. מלוּוה באִימה הקשישה, מצאה את עצמה בגיל חמישים בארץ זרה, עקורה מלשון ומבית, ניצולה מקטסטרופה שאת היקפה וממדיה איש לא שיער אז. מתוך האלם שיפיל עליה האסון, תחצוב בעשורים שאחרי המלחמה את שירתה החדשה. תהילים של לילה – מבחר חדש משירתה של זק"ש שראה אור לאחרונה בתרגומה המצוין של דינה פון שוורצה – מציע לנו התוודעות עברית נוספת לשירה זו, פרי עטה של כלת פרס נובל ומי שהייתה לאחד מהקולות השיריים הנוקבים במחצית השנייה של המאה העשרים.

"אנו הנודדים, / […] / לבושים בקרעי הארץ בה / מצאנו מחסה – / ניזונים מסיר השפה, אותה / למדנו בדמעות"

תהלים של לילה מעשיר את מדף הספרים העברי בקובץ נוסף משיריה של זק"ש בעברית. קדמו לו מחזה המסתורין "אלי" ומבחר שירים בתרגום משה שפיצר (1966), "שירים" בתרגום מאיר איילי (1967), "מדומה" ו"אלגיות על העקבות בחול" בתרגום ידידיה פלס (1981 ו־1987 בהתאמה), וחליפת המכתבים של זק"ש עם המשורר פאול צלאן בתרגום דינה פון שוורצה (2014), החתומה אף על הקובץ הנוכחי. מבחר השירים שלפנינו הוא תרגום של אסופה שהתקינה המשוררת הִילדה דומין עבור קוראי הגרמנית. כל השירים שבו נכתבו אחרי השואה: המוקדמים שבהם הופיעו בקובץ Sternverdunkelung, "ליקוי כוכבים", שראה אור בשנת 1949, אך מרביתם נכללו בקבצי השירה המאוחרים של זק"ש משנות השישים. כל הנושאים שהפכו לסימן ההיכר של שירתה של זק"ש לאחר המלחמה זוכים לייצוג במבחר זה: כאב העקירה והפליטוּת, החובה להנציח את זכרם של המתים, הניסיון הנושא לקנות אחיזה מחדש בקרקע לאחר אובדן המולדת והמפלט שמוצאת המשוררת בשפת אימה כְּמה שיש בכוחו להקים עולם חדש תחת זה שחרב. 

האינסטרומנטליזציה של הלשון הגרמנית בידי הרייך השלישי העמידה כותבים יהודיים ולא יהודיים רבים בפני דילמה עמוקה: כיצד ניתן להמשיך ולדבוק בשפת האם אחרי שנטמאה ונשחתה? מה יעלה בגורל שפת האם עתה, משהפכה לשפת רוצחי האם? עבור זק"ש, כמו עבור צלאן ונוספים מבני דורה שסירבו להפנות עורף לשפת אימם, התשובה חִייבה דין וחשבון לגבי אופן הפעולה הנדרש מעתה בלשון: את הפציעה שפצעו הנאצים בגרמנית יש להראות ולא להסתיר; יש לכתוב בגרמנית־שמתוך־שהפצע, בגרמנית פצועה; מקרטעת, מגמגמת, שבורה, פרוצה לכל רוח. גרמנית לא־טהורה, היברידית. שפה לימינאלית זו – שלגיבושה המלא הגיעה זק"ש בקבצי השירה האחרונים שלה – היא לשונו של העד, המת־החי, הניצול; מי שאנוס בידי הגורל לשמש פֶּה לְמה שאין להביעו, להשמיע את קולו של מי (או מה) שאינו דובב אלא בדממה. זוהי הלשון שיותר משהיא משמיעה היא שומעת, שאוזנה כרויה אל קולותיהם של המתים, הלשון המתעגלת סביב ללקונה, המחשקת את החור השחור. 

לא רק אל לשונם התהומית של המתים נפתחת לשון השיר של זק"ש, אלא אף אל לשון הסתרים של המאגיה, אל הלשון כמאגיה, ככוח בורא ויוצר. זוהי לשון הצירופים והזימונים, שפת בראשית המעניקה מהויות ומקיימת עולמות. שוב ושוב המשוררת תובעת להשיב את המילים אל מצבן הראשיתי הטהור, הקרוב אצל הדברים עצמם; שוב ושוב היא מביעה את כמיהתה לגעת במילים ההן אשר "בכוחן לקרב אופקים אל רקיעי אמת / ובצידן האפל, מאחוריו נפער לילה, / כמו דרך מסך, / הן מילדות כוכבים – " (עמ' 65). הכמיהה אל לשון הראשית כמוה ככמיהה אל קיום ראשיתי, אל טוהר קדמוני שטרם נשחת ביד האדם. האמונה בכוחה המאגי של הלשון היא האמונה בכוחה של המילה לקרוא אלי תחייה את כל המת והנשכח, את החומר ואת האל־חומר, את האדם ואת המלאכים, ולהשיב את הבריאה כולה אל מקורה הראשיתי, הטהור: "גְּוִיַּת האלף־בית קמה מקברה, / מלאכי־אותיות, בדולח קדום, / המכיל טיפות מים מהבריאה / הם שרו – וניתן היה לראות דרכם / אבן אודם, אבן תכלת וזירקון מנצנצים, / כשהאבן עוד היתה רכה / וזרועה על הארץ כפרחים" (עמ' 82).


"אני עוקבת אחר זכותי למולדת / בנבכי גיאוגרפיה של ארצות ליליות"

כאמור, יותר מכל מבכים שיריה של זק"ש את כאב העקירה ואובדן המולדת שלה לעולם לא יוכל להימצא תחליף. בתווך הבלתי אפשרי שבין האבוד־לעד לבין מה שלעולם לא יהא בר השגה, משרך העקור את צעדיו. נווד רפאי זה, שזרותו אפופת מוות ונדודיו משובצים נופי קברים, מתגלגל בשירים אחרים של זק"ש בדמותו של הניצוֹל – מי שרגלו האחת נטועה בחיים והאחרת במוות, ושעליו מוטל הנטל הבלתי נסבל של שמירת הזכר ומתן העדות. בעצם הווייתו מגלם הניצול את "הפצע / שמוכרח להישאר פעור / שטרם הותר לו להירפא" (עמ' 46). עם בני קבוצה זו מונה המשוררת את עצמה. בשמם היא מדברת, ובשם המתים, אחיהם ואחיותיהם, התובעים מהם במפגיע להעניק להם שפה וקול. הניצול העקור הוא לזק"ש קטגוריה זהותית יסודית, נקודת המוצא שמתוכה היא מבינה את חייה כגולה, את השתייכותה לעם היהודי הרדוף, את היחס ללשון אימה הגרמנית ואת מלאכת השיר. במקרים רבים בשירתה של זק"ש, העקירה וחורבנו חסר התקנה של העולם הישן מכתיבים מבע שירי הנוטה באופן מובהק אל עבר הסוריאליזם: תמונות עולם, אובייקטים ומערכי סמלים זרים ומוזרים חוברים אלה לאלה כדי לצייר את מה שלא ניתן למוסרו בלשון הקונבנציונאלית, שכן הוא חורג מכל סקאלה מוכרת של החוויה האנושית: "האם שוב השמענו / את תרועת ההתחלות / יצרנו כהרף עין את גרגיר החול / בטרם יהיה לאור / מעל נבט הלדה / של העובר? // ושוב אנו מוקפים / במחוזותיך / גם כשאנו שוכחים את הלילה / ואת עומק הים / וקורעים בשינינו / את מקלעת עורקי / הכוכבים של המילים" (עמ' 102).

יש שדווקא האובדן שאין לו תקנה משרטט אופק חדש: או אז הופכת מנוסת הניצוד לאנרגיה של תנועה, לתנופה של השתנות, לגלגול (כשם קובץ שיריה של זק"ש מ־1959, Flucht und Verwandlung, "מנוסה וגלגול"); את הכמיהה לאחיזה בקרקע המולדת מחליפה סדרה של "גלגולי עולם": המשוררת משתחררת מכבלי הצורה והחומר, משילה את מובחנותה ונעשית לכוח טבע, לאנרגיה דינאמית המשנה תכופות מצבי צבירה, מתערה בנימי הבריאה, מתחייה ומחייה: "רקדנית / ככלה / את מקבלת / מתוך מרחב סומא / כמיהה הנובעת / מימי בריאה רחוקים – // עם משעולי המוזיקה של גופך / את רועה בָּאויר / שם / היכן שכדור הארץ / תר אחר פתח חדש / אל הלדה // […] // בענפי גפיך / נבואות הלב / בונות / להן קיניי־ציפור מצַיְצים. // כחולבת / בדמדומי ערב / קצות אצבעותיך לופתות / את מעינות האור / הנסתרים…" (עמ' 95-94). צור מחצבתה של המשוררת, שאדמת אבותיה נגזלה ממנה, מתברר עתה כבריאה כולה, והיא שבה ונטמעת בה כיסוד מן היסודות. את האדמה החרבה, שעליה נידונה הניצולה לתעות ללא תקנה, מחליף עתה "יקום נודד", עולם חופשי מכבלי קרקע, שכפי שאנו למדים משיר אחר, הוא נברא מחדש בכוחה של "שפת הנשימה" (עמ' 102). עם זאת, רגעים אלה – הגם שניחנים בעוצמה פואטית – הם מעטים בשירתה של זק"ש. דומה שהם משקפים כמיהה אוטופית להיחלץ מסד גורלו של הניצוֹל יותר מאשר מצב בר־מימוש והשגה.

אף על פי שהקובץ מחולק לכמה שערים (כל שער נפתח בציטוט מתוך אחד השירים שיופיעו לאחר מכן), סיבת החלוקה לא מצוינת. יתר על כן, לא מצוין מאיזה קובץ לקוחים השירים, שנת פרסומם או כל סממן תקופתי אחר שהיה עשוי להקל על הקורא למקם אותם על ציר זמן. עניין זה הופך חשוב במיוחד לאור הערתה של המתרגמת (בדברי ההקדמה לקובץ) באשר לשינויים ולגלגולים שחוותה לשונה הפואטית של זק"ש בחלוף השנים והנטייה ההולכת וגוברת שגילתה בשנותיה המאוחרות לפירוק לשוני ולהרמטיות. שירים "מפורקים" וסתומים אלה, הקשים מן הסתם הן לקריאה הן לתרגום, אינם זוכים לייצוג מספק בקובץ. משתורגם המבחר הגרמני לעברית, טוב היה לוּ היו נעשות בו התאמות כאלה ואחרות כדי להנגישו לקוראי העברית; אף שאין זה המבחר הראשון משירי זק"ש שבו הם נתקלים, אין לצפות שיהיו בקיאים ברזי שירה זו כקוראיה הגרמניים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

יותר מכל מבכים שיריה של זק"ש את כאב העקירה ואובדן המולדת שלה לעולם לא יוכל להימצא תחליף. בתווך הבלתי אפשרי שבין האבוד־לעד לבין מה שלעולם לא יהא בר השגה, משרך העקור את צעדיו.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה