הארון, או איך שלא אקרא לו, שנח בפינת ספרייתי, הביט בי באטימות מזה שנים. הוא אינו יותר מאשר טור שובכים שבהם שמורים מסמכיי הסודיים. לכך, על כל פנים, נועד, לדברי האיש שמכר לי אותו, אגב חפינה מדושנת עונג של מנעולו לשם הפגנת כוחו. אז קניתי אותו – באותם ימים ראשונים (כה רחוקים!) לבואי ללונדון, כשעוד זממתי להעלות את נהר התמזה באש.
לא עבר זמן רב ואיבדתי את המפתח. יצאתי ידי חובה בניסיון או שניים לנבור במנעול בקרס; אך משגיליתי שהמוכר לא הפריז בשבחו גמרתי בדעתי שמעתה והלאה לא אראה בו רהיט שימושי אלא חפץ נוי. בתפקיד זה נדד אתי מבית לבית. כעיטור הרי הוא חסר חן, ומכרים רבים הפצירו בי להיפטר ממנו. אך אני עניתי כי בו שמורים מסמכיי הסודיים. יום יבוא ואקרא לפורץ מנעולים, ויתגלה מה שיתגלה.
בתום המלחמה שבתי לספרייתי וישבתי לשולחני. אולי עדיין לא מאוחר, אפילו עכשיו, להעלות את התמזה באש. אכתוב מאמר מתלקח על… מה? הארון לכד את עיני. הידסתי לעברו ומשכתי בקלילות במגירותיו לפני שנזכרתי – הוא נעול. פתאום התמלאתי רוגז; ככל שמשכתי יותר התרגזתי; עד שלבסוף, חמום מוח, הודעתי לו שאם ימשיך בגישתו הסרבנית, ארה בו באקדח שלי. (כאותו גיבור, שלא אחת עורר את קנאתי, בפריצתו לחדר שבו מוחזקת הגיבורה.)
אולם לא היה כל צורך באקדח. המנעול נכנע למחתת האח בתום מאבק קצר. מסמכיי הסודיים נגלו לעיני לראשונה מזה 17 שנים. התוכלו לדמיין באיזו התלהבות עיינתי בהם?
זה היה אוסף משונה של דפים מלאי זוטות, שנראו לי (אני מניח) חשובים במיוחד לפני 17 שנה. נמצאה ביניהם תכניית הנשף הבלתי נמנעת, מכוסה ראשי תיבות שפעם ודאי הרקידו אותי מעדנות, אבל כעת לא אמרו לי דבר. הייתה שם קבלה של חייט מקיימברידג׳, עדות לחשבון המופרז האחרון שנאלצתי לשלם שם, שאפשר ונשמרה כאות לכך שמעתה אני חופשי. היה שם קול קורא לתחרות סיפורים קצרים, סיפורים שלא יעלו על 5000 מילה; אחר לתחרות מערכונים, מערכונים שלא יעלו על 1500 מילה. מסתבר שבאותם ימים הייתי נכון לכתוב למענכם כל דבר. הייתה שם חתימה של איש ידוע, המילים “רוב תודות״ ותחתן חתימתו על גלויה; כנראה שאמרתי לו שאני מעריץ את סגנונו, או שאני מבקש ללכת בדרכו, או שרכשתי את ספרו האחרון, או… מי יודע? על כל פנים, הוא הודה לי.
היו שם מכתבים מעורכים, עורכים שכיום אני מכיר היטב, אלא שבאותם ימים רחוקים פנו אלי ב״אדוני״, והיו שלי, באמונה רבה. הם הצטערו על כך שהיה עליהם לדחות את מנחתי זאת, אך היו כולם תקווה שאמשיך לכתוב. המשכתי לכתוב. מאחר והיו סמוכים ובטוחים שאתמיד, נעשו שלי באמונה רבה. התמדתי. ועכשיו הם שלי לתמיד. איזו דרך ארוכה עשו מכתבים אלה. “אדוני היקר״, כתב לי האיש הדגול, ואני נעלתי את הגלויה היקרה אחר כבוד. רק אמש טפחתי על שכמו.
הייתה שם רשימה של 15 מאמרי ביכוריי לעיתונות. שלושה מהם התקבלו; ומאלה שניים ראו אור בעיתונים שפשטו רגל מיד לאחר פרסומם. מסתבר שבעבור המאמר ה־15 קיבלתי 15 שילינג. שילינג לכל ניסיון, אתם מבינים, תמורת מאמציי המוקדמים להעלות את התמזה באש. אך לא התפלאתי על כך כשקראתי את כותרות המאמרים. אחד נקרא (אני נבוך להיזכר) “יומנו של כותב להשכיר״. הישנו בחור בעל שאיפות ספרותיות שראשיתו אינה במאמר כזה על נושא כזה? לנפשו הנושא כה רענן ומהלך קסם ונפש העורך כה טרחני ומייגע. מאז דחיתי מאות מאמרים כאלה, בלא כל מילת עידוד לכותבים, שוכח לחלוטין, למרבה אושרי, שגם ראשיתי (ועכשיו זה מוכח) הייתה כזאת.
ובסופו של דבר, מצאתי בארון הנעול הזה תרומה של ממש, אחד מאותם 15 מאמרים שנדחה פעם אחר פעם, ונגנז, אולי לשם שכתוב… אלי, אלי! ודאי היו לי תקוות גדולות באותם ימים. עלומים ותקווה… חוששני שהיו אלה הכישורים היחידים שעמדו לרשותי לשם העלאת התמזה באש.
אך כמה סלדתי מעורכים לפני 17 שנים. מי שבא מבחוץ, הכרזתי, לא מקבל הזדמנות; הכותב הצעיר עם הרעיונות החדשים זוכה תמיד לכתף קרה. ובכן, ובכן! בקוראי את מנחות ביכוריי כעבור 17 שנה, בקוראי שוב את הערות העורכים עליהן, איני יכול עוד לסלוד מהם. אני רק יכול להתפלא על תקוותם שאמשיך ואכתוב.
וגם לא אשליך את הארון השבור, אפילו שכבר אין באפשרותו לנצור מסמכים סודיים. עליו להמשיך לשבת בפינת הספרייה, תיקון כנגד גאווה כמוסה.
