ארכנה רואה אחרת

בעידן של בינה מלאכותית, הצפת מידע ותוכן שנוצר כמעט ללא מאמץ נראה לעין, הפכה יצירתיות למושג מרכזי בעולמות החינוך והתעשייה. היא כבר אינה נתפסת כנחלתם של אומנים בלבד, אלא כמיומנות הנדרשת מכולם: לחשוב "מחוץ לקופסה", לחדש, להיות מקוריים ולהסתגל למציאות שמשתנה במהירות. דווקא משום כך, היכולת לשפוט יצירתיות הופכת חמקמקה יותר. האם יצירתיות נמדדת בכמות הרעיונות? במידת המקוריות שלהם? ביכולת לחבר בין עולמות רחוקים? כיצד ניתן לקבוע שרעיון אחד יצירתי יותר מאחר, לא כל שכן לגבי יצירה ספרותית או אומנותית?

אחד המיתוסים המכוננים על אומנות והערכתה הוא סיפור המפגש בין האלה מינרווה, היא אתנה במסורת היוונית, לאָרַכְנֵה בת האנוש ב"מטמורפוזות" של אובידיוס. זהו שיר אפי שכתיבתו הושלמה כנראה סביב שנת 8 לספירה, הבנוי כרצף של סיפורים על שינויי צורה: בני אדם, נימפות, בעלי חיים ואלים משנים צורה או גורמים לאחרים להשתנות לעצים, לנחלים, לציפורים ולכוכבים. במובן זה, זהו ספר על הדמיון עצמו: על הכוח לראות צורה אחרת בתוך צורה קיימת, ועל הרגע שבו שינוי במראה הופך גם לשינוי במשמעות.

בספר ו' מופיע סיפורה של ארכנה (עכביש, ביוונית), נערה מארץ לוד (לידיה, במערב אסיה הקטנה), אורגת מחוננת ששמה יוצא למרחקים ("תענוג הוא / על מלאכתה להביט, כי אכן אמנות טהורה היא", שורות 16—17 בתרגום שלמה דיקמן). כשאנשים אומרים לה שאת כישרונה העניקה לה אתנה, אלת החוכמה והאריגה, ארכנה טוענת שכישרונה שייך לה בלבד, ואף מכריזה שאם אתנה עצמה תתחרה מולה באריגה, היא תנצח. אתנה יורדת אל הארץ מחופשת לזקנה ומזהירה את ארכנה בעדינות: חזרי בך. ארכנה מתעקשת ("כבר מילתי אמורה — אחת היא ולא אמירנה!", ש' 41). אתנה מסירה את התחפושת, והשתיים מתיישבות אל הנולים לתחרות אריגה ("חיש בקצוות האולם השונים כל אחת מתיישבת / את חוטיהן על הנול מקצה אל משנהו תמתחנה", ש' 53—54).

השטיח של אתנה הוא יצירה של סדר, ובמרכז התמונה שהיא אורגת מוצגת התחרות בין אתנה לפוסידון על השליטה בעיר אתונה. פוסידון, אל הימים, מכה בסלע ומוציא ממנו מעין מים מלוחים ("מי מצולה זועפים", ש' 76) כמתנה לעיר; אתנה משיבה כי "בקרקע היא מכה בכידון ועץ־זית תצמיח" (ש' 80). האלים בוחרים בעץ הזית, וכך הופכת אתנה לשליטת העיר. כלומר, כבר במרכז השטיח של אתנה עומדת סצנה של בחירה ושיפוט: האלים בוחרים איזו מתנה ראויה יותר, ובכך מעניקים תוקף לסדר פוליטי ואסתטי כאחד. סביב הסצנה המרכזית ארוגים בשטיח של אתנה סיפורים נוספים: בעיקר בני אדם שהעזו להתריס נגד האלים ונענשו על כך. רודופה והמוס, שהשוו את עצמם לזאוס והרה, הופכים להרים; אנטיגונה, שהתפארה ביופייה, מול הרה הופכת לחסידה; מלכת הפיגמים שהעזה להתחרות בהרה הופכת לעגור; בני אדם שחצו את הגבול בין אנושי לאלוהי מאבדים את צורתם ואת מעמדם. הכול סימטרי, היררכי, מחושב. גם כשהצורות משתנות, הסדר נשאר במקומו: האלים במרכז הסמכות, בני האדם בשוליים.

השטיח של ארכנה שונה לחלוטין. גם הוא מושלם מבחינה טכנית, אבל במקום לפאר את האלים הוא חושף את דרכי פעולתם. תיאור השטיח נפתח בציור של הנסיכה אירופה, הנחטפת בידי זאוס המתחזה לשור. משם ממשיכה ארכנה ברצף סיפורים שבהם האלים מרמים בני אדם, מתחפשים לבעלי חיים, משנים צורה כדי לפתות נשים, לחטוף אותן או לנצל אותן. אפולו משנה צורה שוב ושוב ("פעם דואה הוא כנץ ופעם ארי לפניך", ש' 123); וכך גם פוסידון ("בדמות שור על הרקם / עם העלמה קנקה; בצורת אניפוס התחפשת", ש' 115—116) ואלים אחרים. המסקנה הנרמזת היא שהאלים כולם נדמים כמי שאינם שולטים בעולם מתוך צדק, אלא מתוך כוח ותחבולה.

אתנה אינה מצליחה למצוא פגם ביצירה של ארכנה. להפך: היא מתפרצת בזעם דווקא משום שהשטיח מושלם. היא קורעת אותו ומכה את ארכנה, אך רגע המטמורפוזה מורכב יותר מענישה פשוטה. לאחר שארכנה מבקשת לשים קץ לחייה, אתנה חשה חמלה ומעניקה לה חיים חדשים בדמות עכביש כדי שתוסיף לטוות לנצח. לכן, גם אם מקובל לקרוא את המיתוס כאזהרה מפני יהירות, הקריאה העכשווית יכולה לחלץ ממנו שתי גישות ליצירתיות.

כדי להבין זאת, מעניין להביט בתחרות האריגה דרך המושג “חשיבה מסתעפת” (divergent thinking) של חוקר היצירתיות ג׳וי פול גילפורד. בניגוד לחשיבה שמחפשת פתרון יחיד נכון, חשיבה מסתעפת בודקת אפשרויות רבות, יוצרת וריאציות, נעה בין קטגוריות שונות ומחפשת קשרים בלתי צפויים. אף שגילפורד עסק בראש ובראשונה ביצירתיות בפתרון בעיות ולא בניתוח יצירות אומנות, התחרות בין אתנה לארכנה מזמינה קריאה כזו. שתיהן נענות לאותו אתגר אומנותי: להפוך את השטיח לרצף של דימויים שכל אחד מהם מביע את המסר המרכזי בדרך אחרת, וליצור בתוך אותה מסגרת רעיונות מקוריים ופיתוח עשיר בפרטים.

במסורת המחקרית שצמחה מפועלו של גילפורד נהוג למדוד חשיבה מסתעפת באמצעות ארבעה מדדים הקרויים ממדי היצירתיות: שטף רעיוני: היכולת לייצר רעיונות רבים; גמישות: מעבר בין עולמות שונים של משמעות; מקוריות: כמה נדיר הרעיון; והרחבה: היכולת לפתח רעיון באופן עשיר ומורכב. שתי האורגות במיתוס מצטיינות בכישרון ובעמל: "אצבעותן הזריזות תתרוצצנה על פני המסכת […] ותנענה/ זרועותיהן בתבונה: שקידתן ממתיקה את הטורח […] עם מערכת גונים עדינים שתבחין בם בקושי […] סדר קורות קדמונים על רקמת תפארה תציירנה" (ש' 56—69). נוסף על הכול שתיהן מצטיינות בארבעת המדדים ויוצרות מערכות דימויים עשירות בפרטים ומקוריות סביב רעיון מרכזי. ובכל זאת, ככל שמתבוננים ביצירות דרך גילפורד, מתברר שהן שונות זו מזו, ובעוד ארכנה חושבת "מחוץ לקופסה", אתנה "היא הקופסה".

במבט ראשון, השטיח של אתנה נראה עשיר ומגוון: יש בו תחרות אלוהית, דמויות אנושיות, מטמורפוזות, הרים, ציפורים ומלכות. אלא שמתחת לפני השטח, כל הסיפורים פועלים באותו מבנה סמנטי. שוב ושוב מתוארת דמות אנושית המבקשת לחרוג מן המקום שהוקצה לה, ומטמורפוזה עונשית משיבה אותה אל גבולות הסדר האלוהי. הדימויים משתנים, אך הקטגוריה הרעיונית נשארת כמעט קבועה: היבריס ועונש. הדימויים הרבים אינם נעים באמת בין קטגוריות משמעות שונות; רובם חוזרים ומשרתים אותה תבנית רעיונית. לכן הריבוי ביצירתה הוא בעיקר ריבוי של וריאציות, ולא של כיווני מחשבה. אתנה יוצרת בעידון רב, אך אינה פורצת את גבולות הסדר, ולכן מידת גמישותה מוגבלת.

השטיח של ארכנה, לעומתה, אינו רק עשיר יותר בדימויים, אלא גמיש יותר באופן שבו הדימויים מפרשים את יחסי הכוח בין האלים לבני האדם. כל שינוי צורה מציג זווית אחרת על כוחם של האלים. השור של אירופה מציג כוח כחטיפה וכעקירה מן המקום; הברבור, הסאטיר ודמות בן הזאתג המדומה מציגים כוח כהתחזות, כפיתוי וכהסוואה; מטר הזהב של דנאה מציג כוח כחומר החודר דרך גבול סגור; והדולפין, הסוס, הלהבה והנחש מציגים כוח שאינו כבול לצורה אחת, אלא עובר בין יסודות, מרחבים וגופים. כך, במקום תבנית אחת של שכר ועונש, יוצרת ארכנה מפה רחבה של יחסי כוח: כוח גלוי וכוח מוסווה, כוח אלים וכוח מפתה, כוח שחוטף מן החוץ וכוח שחודר פנימה. זוהי רמת גמישות גבוהה יותר: אצל ארכנה הדימויים אינם חוזרים אל אותו מנגנון רעיוני. הם בוחנים שוב ושוב כיצד אותו חומר מיתי יכול לחשוף צורות שונות של שליטה, הסוואה וניצול כוח.

יש כאן גם הבדל עמוק יותר באופן שבו שתי היצירות מגלמות מטמורפוזה. בשטיח של אתנה שינוי הצורה הוא עונש שמחזיר את העולם לסדר: הוא מאשר מחדש את הגבול בין אנושי לאלוהי, וכך השינוי מבטל ניסיון אחר לשינוי וחותר לסטטיות. לעומת זאת, השטיח של ארכנה מאפשר פתיחות: במקום לייצב משמעות, היא מגלה שגם בתוך עולם הנשלט בידי האלים אפשר לארוג מבט אחר, כזה שאינו מקבל את הסדר הקיים כמובן מאליו. במובן זה, היצירתיות של ארכנה היא שבירת המגבלות שהעולם הקיים מציב לדמיון, והיכולת לארוג מתוך העולם הקיים אפשרות אחרת של ראייה. שינוי הצורה מקבל שימוש ביקורתי. הוא אינו רק משנה את הדמות, אלא גם את יחסי הכוח, את המבט המוסרי ואת משמעות הסיפור.

בבחינה של ממד המקוריות, ארכנה לוקחת מיתוסים ידועים ומארגנת אותם מחדש כך שהם אומרים דבר מה חדש. במקום לראות בכל סיפור אירוע נפרד, היא חושפת תבנית חוזרת: האלים משתמשים בכוחם כדי להסתוות, לרמות ולנצל. זהו רגע של יצירתיות במובן העמוק ביותר: לא המצאה של חומר חדש, אלא ארגון מחדש של המציאות באופן שחושף משמעות שלא נראתה קודם.

המיתוס אינו מציג יצירתיות כהתפרצות ספונטנית של השראה. שתי האורגות עובדות קשה, ולשתיהן שליטה טכנית, קומפוזיציה, זיכרון תרבותי, דיוק וצורה. גם אצל גילפורד, יצירתיות אינה קסם מסתורי אלא מאמץ קוגניטיבי: היכולת לעבור בין רעיונות, להרחיב אפשרויות, לשבור קטגוריות קיימות ולבנות קשרים חדשים. זו אבחנה רלוונטית לספרות של ימינו, שהשיח סביבה נוטה לעיתים להדגיש את תפקידה כנדבך של היסטוריה, תרבות או זהות, על חשבון החיפוש האסתטי. הקשרים אלו הם חלק מן החומר שממנו הספרות נארגת, אולם כאשר היצירה נקראת רק כעדות לתקופה, כביטוי של עמדה או כחלק מקורפוס תרבותי, עלולה להיטשטש השאלה מה היא עושה כיצירה: כיצד היא מעצבת את החומר, כיצד היא מארגנת דימויים, קולות ומבנים, וכיצד הצורה עצמה יוצרת אפשרות חדשה של ראייה. במובן זה, הצורך להביע קול אינו יכול להחליף את הצורך לעצב את היצירה. יצירה ספרותית היא גם, ואולי בראש ובראשונה, מעשה אסתטי: האפשרות לראייה חדשה נולדת מתוך הצורה שמעצבת את התוכן, והעיצוב הזה הוא המעשה היצירתי. המיתוס של אתנה וארכנה מזכיר לנו שהספרות יכולה להיות מרחב של פעולה יצירתית חופשית, ובמקום לשאת הלאה את הסדר הקיים, להרחיבו: לחשוב אחרת, להסתכן מחשבתית ולראות קשרים שאינם מובנים מאליהם.

לכן ארכנה רלוונטית במיוחד לימינו. בעידן שבו רעיונות, דימויים ונוסחים נוצרים בכמויות גדולות כמעט ללא מאמץ נראה לעין, השאלה האמיתית היא אם בתוך הריבוי הזה נוצר מבט חדש. ארכנה מציעה בדיוק את ההבחנה הזאת: היא אינה מסתפקת בעוד גרסה יפה של המסורת, אלא אורגת את החומר המוכר כך שיחשוף קשרים ותבניות כוח שלא נראו קודם. אתנה, לעומת זאת, מזכירה את הבינה המלאכותית: בעלת שטף רעיוני עצום, מיומנת בחיקוי סגנונות, ביצירת וריאציות ובהפעלת הסדר הקיים. ובכל זאת, רגע הפיכתה של ארכנה לעכביש מסבך את ההבחנה הזאת. ייתכן שדווקא יצירתה של ארכנה מצליחה לחדור את מעטה הסמכות של אתנה ולגרום לה להשתמש במטמורפוזה לא רק כאקט של כוח, אלא גם כאקט של חמלה. אבל גם חמלה זו נשארת בתוך גבולות הסדר האלוהי: אתנה מעניקה לארכנה חיים, אך קובעת את צורתם. היצירתיות של ארכנה מתחילה במקום שבו הסדר הזה מפסיק להספיק. היא אינה רק מייצרת דימויים; היא משנה את האופן שאפשר לראות אותם.

אפשר להבין מדוע התרבויות העתיקות פחדו מכוח כזה. יצירתיות אמיתית משנה את היצירה אך גם את האופן שהעולם נתפס בו. ובכל זאת, אף שהמסר העמוק יותר של המיתוס הוא אזהרה מפני חריגה ממה שהתירו האלים, קריאה בת ימינו יכולה לשמש תזכורת לכך שיצירה שאינה מנסה להרחיב את גבולות המחשבה מוותרת מראש על האפשרות להיות גדולה באמת. בסיכומו של עניין, ארכנה היא האומנית היצירתית יותר. לא משום שהיא מרדנית יותר, אלא משום שהיא מצליחה לחשוב באופן גמיש, מקורי ורחב יותר. אולי זו המחויבות היסודית ביותר של כל יוצרת: להתעקש שהצורה אינה רק קישוט, אלא דרך לחשוב; שהדימוי אינו רק ייצוג של העולם, אלא אפשרות לשנות את האופן שבו הוא נראה. ארכנה אינה רק אורגת היטב. היא רואה אחרת.

 

 

עוֹד מִתְעַקְשָׁה הַפְּתִיָּה וּלְזֵר נִצָּחוֹן הִיא שׁוֹאֶפֶת,

אֶל כִּלְיוֹנָהּ הֶחָרוּץ. כִּי אֵין הָאֵלָה מְסָרֶבֶת,

אֵין הִיא יוֹעֶצֶת עֵצוֹת; הִנֵּה לַתַּחֲרוּת מוּכָנָה הִיא.

 

חִישׁ בִּקְצוֹת הָאוּלָם הַשּׁוֹנִים כָּל אַחַת מִתְיַשֶּׁבֶת,

אֶת חוּטֵיהֶן עַל הַנּוּל מִקָּצֶה אֶל מִשְׁנֵהוּ תִּמְתַּחְנָה –

לָעֲוָקִים יִקְשְׁרוּם, אֶת הָעֵרֶב תִּנְעַצְנָה בַּשֶּׁתִי

וּבַסִּלִּילִים הַחַדִּים תַּבְדֵּלְנָה כָּל חוּט מֵרֵעֵהוּ;

אֶצְבְּעוֹתָן הַזְּרִיזוֹת תִּתְרוֹצַצְנָה עַל פְּנֵי הַמַּסֶּכֶת,

חוּט אֱלֵי חוּט יִצָּמֵד בְּשִׁנֵּי הַמַּסְרֵק הַדּוֹפֵק בּוֹ.

הֵן נֶחְפָּזוֹת, מַהְדְּקוֹת שִׂמְלוֹתָן עַל חָזָן — וְתָנַעְנָה

זְרוֹעוֹתֵיהֶן בִּתְבוּנָה: שְׁקִידָתָן מַמְתִּיקָה אֶת הַטֹּרַח.

 

(כרך ראשון, ספר שישי, עמ' 218, ש' 50–60)

 

מתוך מטמורפוזות

מרומית: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, 1996