אני חיה בזמן שאוכל את העולם

1

 

״אני כבר לא מאמינה שאתעורר פתאום לזמן שחזר להיות נורמלי״. כך כותבת טרה זלטר ביומן שלה. באותו בוקר התעוררה בפעם ה־409 ברציפות ב־18 בנובמבר. טרה נתקעה בטיים־לופ, לולאת זמן נוסח הסרט ״לקום אתמול בבוקר״ עם ביל מארי מ־1993. בכל בוקר היא מתעוררת לאותו יום ממש, יום שכולם מלבדה חיים אותו כאילו בפעם הראשונה. ורק היא מחזיקה בזיכרון של הימים שחוזרים על עצמם, רק היא לכודה בתוך היום הזה.

זהו הבסיס לעלילת On the Calculation of Volume, סדרה של שבעה ספרים פרי עטה של סולבז׳ בַּאלֶה (Solvej Balle), סופרת דנית שעמלה על יצירה זו במשך שלושה עשורים. לפני שהספר הראשון בסדרה ראה אור בהוצאה עצמית ב־2020, ההתלבטות הגדולה ביותר שלה הייתה אם להדפיס 500 או 600 מאות עותקים. מאז, הפך לתופעה תרבותית חסרת תקדים. באלה זכתה בכמה פרסים בדנמרק, ספרי הסדרה נעשו לרבי מכר, תורגמו ל־20 שפות, ובשנה שעברה נכנס הכרך הראשון בסדרה לרשימה הקצרה של פרס בוּקר היוקרתי.

גיבורת הסדרה היא טרה, המתגוררת בצפון צרפת ומנהלת עם בעלה תומס עסק קטן של ספרים עתיקים. ב־17 בנובמבר, יום לפני שנעצר הזמן, טרה נוסעת לפריז, פוקדת מכירה פומבית, קונה כמה ספרים מסוחרים פרטיים ומעבירה את הלילה בבית מלון. למחרת היא מתעוררת ליום רגיל: היא אוכלת ארוחת בוקר, מבקרת חבר בעל חנות למטבעות עתיקים, אוכלת ארוחת ערב עם החבר וזוגתו, וחוזרת למלון.

היא מתעוררת למחרת, במה שאמור להיות 19 בנובמבר, יורדת שוב לארוחת בוקר, ופתאום מבחינה במשהו משונה: אותו גבר שהפיל אתמול את פרוסת הלחם שלו, מפיל אותה גם כעת. הוא מתבונן סביבו באותה מבוכה, מתלבט במשך אותו פרק זמן ולבסוף מרים את הפרוסה, משליך אותה, ובוחר במקומה קרואסון, בדיוק כפי שעשה יום לפני כן. טרה מבינה שהיא עדה לחזרה. היא בודקת את העיתונים ובכל מקום מופיע אותו תאריך: 18 בנובמבר.

וכך היא נתקעת, לעוד ועוד ימי 18 בנובמבר. אותו יום בדיוק, אותו מזג האוויר, אותם רעשים, אותן תאונות, אותן שמחות, אותן שיחות ואירועים ומפגשים. בכל יום מחדש העולם מתאפס. ההבדל בין טרה ובין האחרים הוא שטרה זוכרת שהעולם התאפס. היא זוכרת שעברו עשרות ימים, מאות ובסופו של דבר אלפי ימים, מאז 17 בנובמבר. היא נדרשת למצוא דרכים חדשות לחיות בעולם, לחוות אותו ולהבין אותו.

תחילה היא חוזרת הביתה, מספרת לתומס מה קרה, והוא מיד מאמין לה. במשך זמן מה השניים חיים במעין בועה, אבל הימים הולכים ונערמים ביניהם ופוערים תהום שהיא אינה יכולה להתגבר עליה. היא נואשת ועוברת לגור בחדר העבודה, שם היא מעבירה ימים ארוכים ללא ידיעתו של תומס ומתחילה לכתוב יומן. היומן הוא הספר שאנחנו קוראים, והוא מסומן לפי מספר הימים שחלפו מאז 18 בנובמבר הראשון. הוא מתחיל ב־121, ומשם ממשיך הלאה, לאורך הספרים, לאלפי ימים.

״היום 18 בנובמבר. בכל לילה, כאשר אני נשכבת לישון על המיטה בחדר האורחים, התאריך הוא 18 בנובמבר, ובכל בוקר, כאשר אני מתעוררת, עדיין 18 בנובמבר. אני כבר לא מצפה להתעורר ב־19 בנובמבר ואני כבר לא זוכרת את 17 בנובמבר כאילו היה אתמול״. במהלך רוב הספר הראשון טרה יושבת בחדר העבודה ומאזינה לרעשים. ”אני יודעת כיצד מתקדם היום,״ היא כותבת, ״אני מכירה את הרעשים ואת ההפסקות שבין הרעשים. אני מכירה את השינויים באור ואת העוצמה של הגשם״. (כל התרגומים המובאים כאן הם שלי; הספרים לא ראו אור בעברית).

 

 

2

 

לעיתים קרובות יצירה ספקולטיבית, ספר או סרט, מבקשת שנפרש אותה, כמעט מתחננת לכך; היא רוויה כל כך בסמלים ובדימויים שכמעט אין לנו בררה אלא לרצות לפענח אותה: רוח רפאים רודפנית, חמור מדבר, ציוויליזציה מדומיינת, לולאת זמן. כולם מתפקדים כסימבולים שהקורא מוזמן לצקת לתוכם משמעות שתשתנה בהתאם לתקופה, לנסיבות, להשקפות, ולקהילה הפרשנית שהוא משתייך אליה.

אחת הסיבות לתופעה זו היא הקרבה של הטקסט הספקולטיבי לטקסט השירי, הפואטי. בשיר, ביטוי כמו ״ים שחור״ עשוי להיות מטונימי למצבו הנפשי של הדובר; אבל בספרות מדע בדיוני או פנטזיה הוא ביטוי תיאורי פשוט. מספרים לנו על עולם שבו הים הוא אכן שחור. ביצירה הספקולטיבית הקונקרטי והמטאפורי חליפיים, מהדהדים זה את זה, ובדומה לשיר, הקורא מתבקש לפענח את הרעיון העומד מאחורי ביטויים כמו ״ים שחור״. נוסף על כך, גם היצירה הספקולטיבית נשענת על יצירות רבות שבאו לפניה, ומתוך כך היא נוטה לאינטרטקסטואליות, לאזכורים ולשימוש במוטיבים שגורים.

אבל יש תגובה נוספת, משנית, אך לא פחות חשובה, שהיצירה הספקולטיבית מעוררת אצלנו: את הצורך לפרש את עצמנו. אם נקרא אותה או נצפה בה בתשומת לב, היא תוכל לעזור לנו להבין את עולמנו, את נפשנו ואת מציאות חיינו. יצירה ספקולטיבית גדולה מכילה מפתח, ולפעמים צרור מפתחות שלם, שבעזרתו אפשר להבין את החיים, לנווט בתוכם בדרך חדשה, ואפילו לחוות אותם אחרת, להתבונן בהם דרך עדשה מלאת קסם. ואולי היא נותנת לנו לקסיקון של ממש, מילים חדשות, שדרכן נוכן לדבר על חיינו.

שתי הפעולות הללו, הצורך לפרש והצורך להתפרש, קשורות קשר הדוק ומזינות זו את זו. אבל הן יכולות גם להיות נבדלות מאוד. למשל: את סרטו של ווס קרייבן מ־1984 ״סיוט מרחוב אלם״ אני נוטה לפרש כאלגוריה על האופן שבו אי אפשר לקבור את העבר ולהותירו מאחור. כאשר העבר שזור באלימות הוא ימצא את הדרך לשוב ולתקוף אותנו, בחיים או בסיוט. אחרי 7 באוקטובר צפיתי בו מחדש ופתאום הרגשתי שהוא נותן לי כלים להבין משהו ממה שעובר עליי. באחת הסצנות המפורסמות, גיבורת הסרט ננסי ישנה במיטה כאשר הקיר מעליה משנה את מרקמו. הוא מתגמש ומתכופף לתוך החדר כאילו הוא עשוי מגומי, מישהו דוחף פנימה: פרדי קרוגר מנסה לחדור מבעד לקיר. החומר שממנו עשויים הסיוטים זולג החוצה מהם לתוך חלל המציאות. כך הרגשתי לגבי החיים: שהסיוט זלג, שחומר התערבב בחומר, שקרע נפער במרקם המציאות. הצפייה בסרט אפשרה לי את המבט הזה, ואת המילים להבין מה שעובר עליי.

 

 

3

 

ב־1892 כתב הסופר האמריקאי ויליאם דין הוולס את הסיפור ״חג המולד כל יום״, ובו ילדה מייחלת לכך שתמיד תתעורר לחג המולד ומקבלת את משאלה: מדי בוקר היא קמה ליום של מתנות, חגיגות וממתקים. מה שתחילה משמח אותה, בסופו של דבר נעשה בלתי נסבל. הילדה לומדת את הלקח והזמן שב למסלולו.

הסיפור הזה, שאינו מוכר במיוחד, הוא האבטיפוס למבנה של הטיים־לופ: יש בו רגע של למידת לקח, תיקון אישי, קבלת אחריות או גאולה. כדי לצאת מהלולאה, הפרוטגוניסט צריך לעבור שינוי, לתקן משהו פגום בעצמו או בסביבתו או למצוא דרך להתגבר על טראומה, דווקא דרך כפיית החזרה. בדומה לכך גם פיל, גיבור ״לקום אתמול בבוקר״, יוצא מלולאת הזמן שלו רק אחרי שהוא עובר שינוי מהותי ונעשה ראוי לאהבה.

טרה אינה נזקקת לגאולה או לפתרון של בעיה מסוימת — לא הייתה בעיה מסוימת בחיים שלה. ומלבד זה, כפי שנלמד החל מהספר השלישי, היא אינה באמת לבדה ב־18 בנובמבר, ישנם רבים נוספים שנתקעו בלופ, כך שהיום המסוים הזה אינו קשור דווקא אליה.

עוד שבירה של חוקי הז׳אנר היא בחוסר ההתמסרות של הגיבורה לאפשרויות המשחקיות של לולאת הזמן. ב״לקום אתמול בבוקר״ פיל מגשים מגוון שלם של פנטזיות: לפתות נשים, להשתכר עד אובדן חושים, לבזוז ואפילו למות. במשך ימים רבים הוא מתאבד שוב ושוב: נדרס בידי רכבת, קופץ ממגדל, נוהג עם האוטו מעבר לצוק בסגנון ”תלמה ולואיז”, ותמיד מתעורר בריא ושלם במיטתו. הדבר המרחיק לכת ביותר שטרה עושה הוא לנסוע ברחבי אירופה בניסיון לבנות לעצמה שנה. היא אינה יכולה לסבול עוד את המונוטוניות של 18 בנובמבר והיא משוכנעת שהיא יכולה להרכיב שנה שלמה, על כל עונותיה, אם תיסע בין מקומות בעלי אקלים שונה. היא מצפינה ב״חורף״ ומדרימה ב״קיץ״, אבל אינה מגשימה פנטזיות איד בסיסיות, ואם יש לה פנטזיות כאלו, אינה כותבת עליהן.

טרה, והדמויות הנוספות שמצטרפות אליה בהמשך, עסוקות דווקא בלשמור על הסדר, בלא להפריע לעולם, בלארגן את העולם טוב יותר משהיה. למשל: טרה מגלה שכאשר היא אוכלת משהו, הוא נשאר אכוּל (לעומת מה שבעלה אוכל, שחוזר למדף או למקרר ביום המחרת). ״אני חיה בזמן שאוכל את העולם״, היא כותבת, ״נעשיתי מפלצת רעבתנית, מפלצת בעולם סופי. נחיל של ארבה. כמה זמן העולם הקטן שלי יוכל לשאת אותי?״ כדי לא להיות מפלצת, היא אוכלת רק מזון שפג תוקפו, ואף אחד אחר לא ירצה לאכול ממילא.

ובכל זאת, היא מנסה להבין מה קרה לה. ״קראנו על תפיסות מעוותות של הזמן ועל מדידת זמן משתנה, מצאנו תיאורים של שברים בזמן והפרעות בשעון הצירקדי״, כותבת טרה בחזרה ה־123 של 18 בנובמבר. ״חקרנו תיאוריות על עולמות מקבילים, עולמות מרובים ומבני זמן יחסיים. גילינו סיפורים על המורפולוגיה של הזיכרון ומקרים נדירים של שכחה. דנו בתיאוריות של חזרתיות והפרעות מנמוניות. למדנו על תהליכים מנטליים, על האובייקטים שמרכיבים את העולם, על רצפי זמן. אספנו תיאוריות והסברים״.

הקטע הזה מלמד משהו על תפיסת הפרשנות של באלֶה: זו יצירה ספקולטיבית שמתנגדת לפרשנות. היא אומרת בפירוש: לא בכך העניין. היא שוקלת בעצמה את הפרשנויות האפשריות, ומיד פוסלת אותן. באלֶה אינה מצטטת יצירות ספקולטיביות שבאו לפניה, היא לא מאזכרת יצירות קודמות על לולאות, מסעות או פרדוקסים בזמן. האבות הרוחניים של באלה אינם ספקולטיביים, אלא פואטיים: אם היא מעמידה את היצירה שלה על תל שכבות העבר, הרי שאלו יושבות על סמואל בקט או ״יוליסס״ של ג׳ויס, יותר מאשר ה.ג׳ וולס או ריי ברדבורי. היא עסוקה פחות בשאלות החברתיות והטכנולוגיות של המדע הבדיוני, ויותר בשאלות פילוסופיות וספרותיות: כמה יום אחד מסוגל להכיל? כיצד יום אחד יכול להיות כל כך שופע? On the Calculation of Volume אינו מגרה בקוראיו את הצורך לפענח רעיונות. במקום — הוא משוטט בתוכם.

 

 

4

 

״אני כבר לא מאמינה שאתעורר פתאום לזמן שחזר להיות נורמלי״. מזמן לא קראתי שורה שהזדהיתי איתה כל כך. חיי, כמו החיים של כל הסובבים אותי בשנים האחרונות, עברו להתקיים בציר זמן שאינו נורמלי. גם אנחנו נכלאנו בתוך זמן שמוגדר באמצעות תאריך אחד בודד (תוך כדי קריאה אני חושבת: האם לא הייתי מעדיפה להיקלע לנצח בשישה באוקטובר?) גם אנחנו מתקיימים בלולאת זמן שמסרבת להישמע לחוקי ההיגיון.

אין זה מקרה בעיניי שאחת היצירות הספרותיות המדוברות של זמננו עוסקת בזמן שנשבר, בזמן שסטה ממסלולו. מה שאינו מובן מאליו הוא האופן שבו הדמויות פועלות בתוך הזמן הזה. הן לא רואות בו מגרש משחקים שבו הם יכולים להגשים כל העולה על רוחם (בסגנון ״פלוריבוס״). בַּאלֶה מציעה לנו אופציה אחרת. דרך טרה, שמפחדת לכלות את מאגרי המזון; דרך ידידהּ ראלף, שמפתח תוכנה שתזהיר מפני כל התאונות והאסונות של 18 בנובמבר, כל יום מחדש, רק למקרה ש־19 בנובמבר בכל זאת יגיע; דרך חברה אלטרנטיבית שהולכת ומתהווה, במקביל לחברה הרגילה שכבר לא מסוגלת להתקדם.

זהו רומן מוסרי. אבל לא במובן שיש לו מוסר השכל, כמו בסיפור על חג המולד — הוא מוסרי באופן שבו הוא תופס את העולם. זו יצירה ספקולטיבית שמתנגדת לפרשנות, אבל היא עושה דבר חשוב מזה, חשוב מלהיות חידה או טקסט פואטי שמבקש להתפענח; היא עוזרת לנו להבין את עולמנו. היא נותנת לנו מילים חדשות לדבר על מה שקורה לנו, ואולי גם מתווה לנו מפת דרכים לקיום אחר.