גליון

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

קים אדוניציו | מה להציל מהשריפה | מאנגלית: רעות בן יעקב | טנג׳יר, 2021 | 71 עמודים

שיריה של אדוניציו ממוקמים בפאב הניו יורקי שהריע לדור הביט, שאימץ לחיקו את ההארלם רנסאנס, ושליווה את המעבר המאוחר מהשירה אל הספוקן וורד. לשורות שלה יש קצב, לא משקל.

אחרי עשרים סרטי קולנוע, סדרות, מאות מיליוני דולרים שהושקעו ועשרות מיליארדי דולרים ברווחים, אפשר לומר שהיקום הקולנועי של מארוול הצליח לייצר שני רגעים גדולים בתולדות הקולנוע: הראשון היה סצנת הסיום של "הנוקמים: מלחמת האינסוף״, המשלבת אלפי שחקנים וקרשנדו אפוקליפטי בממדים שטרם נראו עד כה על המסך הגדול; השני היה סצנה מהסרט "מלחמת אזרחים״, שבה איירון מן פוגש אישה מבוגרת ליד מעלית. בסצנה האישה מספרת לו על בנה שמת בזמן שהוא, הגיבור, הציל את העולם. אלפרה וודארד, ששיחקה את האישה, בחרה להגיש אותה בצורה מינורית, חדה וכואבת, מבלי ליפול למלודרמה הגרנדיוזית שלמדנו לְצפות מסרטי מארוול. הנקודה בפסקה הלא־קשורה־בעליל הזו היא שיש דרכים שונות ליצור גדוּלה, ואף שחונכנו לדמיין את הרגעים האלה במונחים הומריים, טוב שיש מדי פעם איזו אלפרה שמזכירה לנו שיש גם דרך אחרת.

לאחרונה השיקה הוצאת טנג׳יר (המוכרת בעיקר בזכות האג׳נדה המזרחית־חברתית שלה) סדרה לשירה מתורגמת שהסנונית הראשונה בה היא הספר מה להציל מהשריפה מאת קים אדוניציו. את הסדרה עורכת המתרגמת רעות בן יעקב, קול פמיניסטי בולט בזירה הספרותית; כלומר עוד לפני הקריאה בספר ממש עולה בין השאר השאלה האם ובאיזה אופן שירתה של אדוניציו מקדמת את הערכים הללו?

התשובה מפתיעה ביותר כאשר אנו ניגשים אל הספר עצמו: מה להציל מהשריפה הוא אוסף כרונולוגי משירי קים אדוניציו, משוררת ניו יורקית לבנה ממשפחה מבוססת, אשר כבר זכתה במספר פרסים ספרותיים יוקרתיים ובמספר משרות הוראה באקדמיה. במילים אחרות, אומנם הסצנה הפואטית בעיר ניו יורק שוקקת וודאי שיש בה כוכבים גדולים ממנה, אבל אי אפשר לקרוא לה "קול מודר״. באשר לשאלה הפמיניסטית, ובכן בשביל לענות על השאלה הזו נצטרך לעזוב לרגע את הדיון בביוגרפיה ולדבר, ברשותכם, על השירים עצמם.

כדי להצביע על הסגנון המייחד את אדוניציו, אבקש להציג בקצרה תיאוריה פואטית העשויה לעזור בזיהוי קולהּ. באופן כללי, ניתן לחלק את השירה לשתי צורות־על: הפטרנה – גישה המבקשת לצקת את תוכן השיר לתוך צורה מובנית, והמטריצה, לפיה השירים בונים רשת רעיונית חד־פעמית שדרכה ניתן להאיר את מושא השירה ולבחון אותו בלי היומרה ליצוק אותו לתבניות קבועות. שיריהם של ג׳ון דאן, רביקוביץ וגולדברג, כתובים על פי רוב בפטרנה – הם מאמצים את הצורה ומדברים מתוכה או עליה; בעוד שמשוררים כמו קרואק, פגיס ושימבורסקה, ניגשים לשירה מהעמדה של המטריצה.

שמות הגישות השונות הן נגזרות לטיניות של מילים מקבילות – הפטרנה (pattern)  לקוחה מהמילה 'אב׳ (pater), והמטריצה (matrix)  לקוחה מהמילה "אם׳ (mater),  כך שניתן לקרוא לחלוקה זו "צורת האב וצורת האם של השירה״. מכיוון שהגישות נבדלות ביחסן אל המבנה הצורני של השיר, הן מאפשרות לנו לחזור ולדבר על החלוקה בין תוכן וצורה מבלי להתעלם מהמהפכות שחלו בשירה במאה העשרים, ולדון בשירה מחוץ לפרדיגמה הזהותנית השגורה בימינו. על פי הפרדיגמה הזו הייתי צריך להתחיל את הרשימה בתיאור אדוניציו כמשוררת ניו יורקית ממשפחה איטלקית מהצד השבע של המעמד הבינוני. אבל כל אחד מהתיאורים האלה מעמיס על הקריאה משקל בלתי נסבל של אסוציאציות ודעות קדומות המכבידות יותר מאשר מאירות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במשוררת כמו אדוניציו, אצלה הביוגרפיה משרתת את השירה בניגוד למשוררים שאצלם השירה משרתת את הביוגרפיה, כפי שנראה בהמשך.

שיריה של אדוניציו ממוקמים בפאב הניו יורקי שהריע לדור הביט, שאימץ לחיקו את ההארלם רנסאנס, ושליווה את המעבר המאוחר מהשירה אל הספוקן וורד. לשורות שלה יש קצב, לא משקל. למשל: "צֵלוֹפָן. לְשׁוֹנִית שֶׁל פַּחִית. שֶׁבֶר זְכוּכִית / בְּצוּרַת בָּרָק. הָאֵל / מִתְחַבֵּא, מִסְתַּוֶּה, כָּךְ שֶׁמִּי / שֶׁהוּא יֹאהַב תּוּכַל / לִפְקֹחַ אֶת עֵינֶיהָ.״ (עמ׳ 31).

אומנם ישנם מקומות שבהם היא מאמצת צורות קלסיות, אבל היא תמיד מעוותת אותן לסגנון שלה. ב״שיר ראשון בשבילך״ (עמ׳ 29) החריזה והמשקל של הסונט נראים כמחווה שולית, הצדעה מעודנת, בעוד הקצב של השיר נוצר בתוך השורות עצמן: "אֲנִי אוֹהֶבֶת לְנַשֵּׁק / לַצִּיּוּרִים שֶׁעַל עוֹרְךָ. שֶׁיִּוָּתְרוּ שָׁם עַד / שֶׁתִּהְיֶה עָפָר וָאֵפֶר; לֹא חָשׁוּב מָה יִמָּשֵׁךְ / אוֹ יַהֲפֹךְ לִכְאֵב בֵּינֵינוּ, הֵם לָעַד / יִהְיוּ שָׁם.״ סימני הפיסוק בתוך השורות מכתיבים את הקצב של השיר, בסינקופה המרחפת מעל למשקל המסורתי. חוויית הקריאה בשירים הללו היא של שצף, בדומה לסכר הנפרץ ומכלה את עצמו במהירות לפני שייאלץ לסגור את פיו בגלל מוסר, טעם טוב, או כי יש מי שחושבים שהשתיקה נאה לַחֲכמות.

אם הצורניות או המוזיקליות של השירים מזכירה לנו את המסורת האורבנית של הביט והספוקן, נושאי השירים שייכים למעגל הטיפולי של השירה הווידויית. אך בניגוד לפלאת׳, שמתאמצת עד זוב דם לתת ביטוי לטירוף הפנימי, או לסקסטון, שכל שורה מהודקת שלה נחצבת מבעד למעטי ההגנה של הבושה והכאב, אדוניציו כבר לא צריכה להתנצל שהיא נחשפת. להפך, היא הייתה צריכה להתנצל אם לא הייתה עושה כן.

בשיר "ילדות״ היא פותחת במילים "הַמַּשְׁקָאוֹת שֶׁלָּנוּ הֻגְּשׁוּ עִם מִטְרִיּוֹת נְיָר קְטַנּוֹת. / אִמָּא שֶׁלִּי לָבְשָׁה בִּגְדֵי טֵנִיס לְבָנִים. / אַבָּא שֶׁלִּי הָלַךְ לָשֶׁבֶת בַּבָּר / כְּמוֹ תָּמִיד.״ (עמ׳ 10). בארבע שורות קצרות אדוניציו מנפחת את הבועה הזהותנית ומפוצצת אותה. הקורא מדמיין את הקוקטיילים המצועצעים והחיוכים המתנשאים שבאים עם הבגדים הלבנים של הספורט הכי פריווילגי בצד הזה של הסקווש, ואז נזרק לבר ולכאב המוכר שפורץ מצמד המילים "כמו תמיד״. התנועה הזו, כמו גלים גואים ומתנפצים, חוזרת על עצמה בבתים הבאים; וכמו שכל גל נושא עימו משהו מההוויה של הגל שקדם לו, כל בית מהדהד שורות מהבית שלפניו: "אִמָּא שֶׁלִּי לָבְשָׁה בִּגְדֵי טֵנִיס לְבָנִים. / אָח שֶׁלִּי הִשְׁלִיךְ אוֹתִי עַל הַקִּיר / כְּמוֹ תָּמִיד. / הֶאֱמַנְתִּי בַּמַּלְאָךְ הַשּוֹמֵר שֶׁלִּי.״ (עמ׳ 10). בבית הרביעי הגל מתנפץ בעוצמה אחרת: "הָלכַתְִּי בִּשְׁנָתִי / אִמָּא שֶׁלִּי קָרְאָה לִי סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת וְשָׁרָה לִי. / הִתְעוֹרַרְתִּי הַרְחֵק מֵהַבַּיִת. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זְקֵנָה, אַבָּא שֶׁלִּי מֵת.״ אבל בסוף השיר החזרה עצמה נהפכת לתמה: "אַבָּא שֶׁלִּי וְאָח שֶׁלִּי שָׁבְרוּ אֶת הַדֶּלֶת. / אֲנִי הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת בַּבָּר / וְגַם הַמַּלְאָךְ הַשּוֹמֵר שֶׁלִּי / הַמַּשְׁקָאוֹת שֶׁלָּנוּ הֻגְּשׁוּ עִם מִטְרִיּוֹת נְיָר קְטַנּוֹת.״ (עמ' 11). אם בתחילת השיר ראינו את המטריות הקטנות כסממן של פריבילגיה מצועצעת, בסופו המטריות נהפכות לשיניים קהות – ומה שנתפש בראשונה כברכה, נחשף כקללה. פתאום זו אינה “רק״ יצירה וידויית ביוגרפית, אלא גם אמירה על טיבה של ירושה ועל טבעה של החזרה. כך, דרך המטריצה של שיר על זהות ובית, אנחנו מקבלים הצצה חטופה אל מעבר למקרה הפרטי.

אל לנו לחשוב שבגלל הפתיחה הרכה של ספר השירים שאר השירים ישמרו על אותה ארשת. לא עוברים עמודים רבים ואנו עומדים מול שורות כגון "זֶה נָכוֹן שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ שׁוּם פְּרָט בּוֹ, / לֹא אֶת הַוְּרִיד הָאָרֹךְ הַמִּתְנַפֵּחַ בַּצַּד הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַזַּיִן שֶׁלּוֹ, / אוֹ הַשֵּׂעָר הַסָּמִיךְ סְבִיב הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ, הַכּוֹכָב הַלַּח שֶׁל פִּי הַטַּבַּעַת״ (עמ׳ 21), שורות המושכות את הקורא למחוזות המוכרים מדור הזעזוע של שנות החמישים והשישים, נבוקוב פינת וולך. אך בניגוד לבני הדור ההוא, אצלה נדמה שיש משהו אחר שאנו מכוונים לקראתו.

בשיר "השורה הראשונה היא תמיד העמוקה ביותר״ היא כותבת: "אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַוִּיבְּרָטוֹר הַיָּדוּעַ בַּשֵּׁם רוֹקֵט־פּוֹקֵט / וְהַדִּילְדּוֹ שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ טֶקְס,/ וְיָצָאתִי, כְּמוֹ כַּלְבָּה שִׁכּוֹרָה,/ כְּדֵי לַהֲרֹס / אֶת כָּל הָאַהֲבָה שֶׁנִּתְּנָה לִי,/ וְגַם חִלַקְּתִּי אתֶ / חַיַּי לְכַדּוּרִים קְטַנִּים – זוֹלוֹפְט,/ רֶסְטוֹרִיל, סֵלֶקְסָה, / קְסָנקְַס. / כָּךְ עָשִׂיתִי. כִּי אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת. וְזֶה הַתַּפְקִיד שֶׁלִּי, חוֹבַת הַמִּקְצוֹעַ וְהָאֹפִי / לָדַעַת הֵיכָן טָמוּן הַיֹּפִי״ (עמ׳ 32). יש כאן התבוננות מרעננת על מערכת היחסים שבין הביוגרפיה והשירה: אין צורך לרפא את הביוגרפי בשירי, להפך – החובה היא לצבור את הביוגרפי, ואת הביוגרפי הספציפי הזה, בשביל השירים.

שאלת האסתטי באה לידי ביטוי אגב חקירה בשאלת השירה הגדולה – דרך דיאלוג עם שורות של משוררים אחרים. היא כותבת: "מַדּוּעַ חֹדֶשׁ אֶחָד מְסֻיָּם מֻכְרָח לִהְיוֹת הָאַכְזָר שֶׁבֶּחֳדָשִׁים, / הֵם לֹאֹ יְכוֹלִים לִהְיוֹת אַכְזָרִיִּים בְּמִדָּה שָׁוָה?״ ברפרור ברור לשורה של אליוט "אפריל הוא האכזר בחודשים״. ושורותיו של גינזברג: "ראיתי את המוחות הטובים ביותר של דורנו נהרסים מטירוף, גוועים עירומים בהיסטריה, גוררים עצמם דרך רחובות השחורים עם שחר בשביל מנה כעוסה״ הופכות בידיה ל״רָאִיתִי כְּבָר אֶת הַטּוֹבִים / שֶׁבְּשַׂחְקָנֵי הַדּוֹר שֶׁלַךְ, מְנִיעִים בְּיָדִית ג׳וֹיְסְטִיק אֶת טַנְקֵי הָ־M1 בְּתוֹךְ / הָרְחוֹבוֹת מוּצְפֵי הַבִּיּוּב.״ והשורה האחרונה “שֶׁל מִי / הָעוֹלָם הַזֶּה נִרְאֶה לִי שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת״ מהדהדת את השורות של פרוסט “של מי היער הזה נראה לי שאני יודע״.

בדרך זו צורת האם מביטה על דמויות האב ומעלה שאלות על אודות הכוח שניתן בידיהן, שאלות שדי בהן כדי לערער על מעמדן ולהציב אותה מולן, בגובה העיניים. הפאתוס של ה״אפריל״ נראה דרך המבט שלה כניסיון מאולץ, אולי נפוח. טובי המוחות הנרקומנים הופכים לגיימרים הבוהים במסך ומשחקים משחקי מלחמה.

אין כאן קרב פואטי ספוג טסטוסטרון סביב השאלה "מי צודק בדרך אל היופי והאמת?״ – בעצם הצגת עולמה השירי, אדוניציו מעלה קול חשוב, מרחיק לכת ורבגוני, ובמובן הזה ניתן בהחלט לומר שזו יצירה בעלת ערך פמיניסטי מובהק. לא משום שמדובר במשוררת, לא משום שהיא בוטה או שונה, אלא פשוט משום שהיא מקדמת את הטענה הכה חשובה שאל מול הנרטיב השולט – אפשר וצריך גם לקרוא ולכתוב אחרת.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

שיריה של אדוניציו ממוקמים בפאב הניו יורקי שהריע לדור הביט, שאימץ לחיקו את ההארלם רנסאנס, ושליווה את המעבר המאוחר מהשירה אל הספוקן וורד. לשורות שלה יש קצב, לא משקל.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה