ב־ 100 השנים האחרונות הפכה הקיברנטיקה לתשתית הסמויה של מרבית השימושים הטכנולוגיים. יחד עם זאת, רבים מאיתנו משתמשים בתשתית הזו מבלי להכיר אותה כלל ומבלי להתבונן באופנים בהם הקיברנטיקה שהיא מעין קרחון חשמלי משפיעה השפעה עמוקה על האדם, על תודעתו, וממילא על יכולות החוויה, הכתיבה והקריאה שלו. דפוס הפעולה הקיברנטי מצמצם את עומק החוויה על חשבון מהירות תמלולה, הופך את הפידבק לחלק הכרחי מכל אמירה ומותיר את הבלתי ניתן לחיזוי מחוץ לסיפור.
זוהי הצעת עבודה לקברניטים חפצי אנטי־קיברנטיקה: למי שרוצים לשחות נגד החיזוי ובעד החיזיון, נגד הזרם ובעד תודעתם, בעד הדמיון, החופש, העתיד, האפשרות להאזין, המוכנות להניח את ההבנה בצד ולקלקל קצת את שורת התקשורת של חיינו.
מהי קיברנטיקה?
קיברנטיקה היא התיאוריה המתמטית של התקשורת, ותכליתה היא שליטה סטטיסטית במידע, בעיבודו ובחיזויו באמצעות ארגון סמלי של המסר באופן מתמטי. מקור המילה היא במילה היוונית κυβερνήτης, שפירושה קברניט, או מושל. ואכן, הקיברנטיקה מבקשת למקד, ליעל ולצפות את המידע על מנת לשלוט בהעברתו, בעיבודו ובתגובה אליו. מטרתו של המודל המתמטי היא לאפשר העברה מיידית ומהירה של מידע תוך כדי מזעור אי־ההבנה שעשוי להיווצר בהעברה כזו. זהו חישוב מתמטי של עומס המידע המועבר ושל הקיבולת של הערוץ המעביר. הקיברנטיקה הומשגה לראשונה בספרו של נורברט וינר Cybernetics: Or Control and Communication in the Animal and the Machine, שראה אור בשנת 1948, ופותחה בראשיתה בהקשרים צבאיים, שהותירו בה חותם גם כאשר הועתקה לשימושים אזרחיים ויומיומיים. כלומר, הקיברנטיקה היא כלי, תשתית ושאיפה לשליטה ולהפעלת כוח באמצעות ניטור מידע וארגונו בהקשרים שונים, כולל בהקשרים יצירתיים ופואטיים.
הקיברנטיקה מבוססת על הצפנה ופענוח של המסר בידי גורמים שונים המשתתפים בתהליך התקשורת: מקור המידע )לדוגמה אני), המסר הנבחר מבין כלל האפשרויות (לדוגמה המאמר הזה שאתם קוראים), מַשְׁדֵּר שמקודד את המסר לסיגנל המועבר באמצעות ערוץ התקשורת אל הנמען (במקרה שלנו השפה, הנייר, כתב העת), והרעש, שהוא סיגנלים בלתי רצויים שמקורם במקור המידע (למשל הסוגריים האלה שאני משתמשת בהם כאן בכוונה לבאר, ואולי רק מבלבלת). עם עליית המחשוב הקיברנטיקה התפשטה לתחומים רבים כגון בריאות, פסיכולוגיה, סטטיסטיקה וניהול, וכיום היא מצויה בתשתיתו של כל תחום כמעט, כאשר הבולטים הם כל היישומים העוסקים בקשר בין אדם ומכונה, וכן יישומים בתחומי הביולוגיה, המולטימדיה תורת המערכות וכדומה.
ישנם שלושה עקרונות קיברנטיים שכדאי להתעכב עליהם על מנת להסביר מדוע היא כוח סמוי ומשפיע, הפוגע בשפת החוויה, ובשפת השירה בכלל זה. ראשית, ההבדלה בין מידע ומשמעות. הקיברנטיקה היא תחום ניהול מידע המתקיים במנותק מיישומיו, ועל כן היא לא עוסקת כלל במסרים אלא בפוטנציאל העברת המסר. כלומר, היא מעין מנהל חברה שלא עוסק כלל בתוכן המשימות של עובדיו, אלא רק בפיקוח על כך שהם עובדים. במילותיו וינר:"The word information relates not so much to what you do say, as to what you could say". בעוד המידע הוא כלל המידע שהגיע אל הנמען (כולל למשל הרעש), המשמעות היא נגזרת שהנמען מחלץ. בכך הקיברנטיקה הופכת את עצם ההעברה לחשובה יותר מתוכן ההעברה (הכוונה שמבחינת הקיברנטיקה עצם השידור חשוב יותר מתוכן השידור. כפי שנוהג אחי לומר, הצעת חוק עתידית תקבע שמותר לחזור על ידיעה חדשותית פעמיים, ולא יותר). יתרה מכך, היא משרישה את התפיסה לפיה כל העברה כוללת מטבעה מידע עודף, ולכן כמעט בהכרח, הנמען צריך לחלץ מסר מעין "משמעות מועדפת" מתוך המידע ולא לקבל את המידע כשלם (גם עתה, כשאתם קוראים את הטקסט הזה, אתם למעשה מסננים אותו, מחפשים את המשמעות ויוצאים מנקודת הנחה שוודאי לא הכל בו משמעותי).
שנית, המשגתו של ה"רעש" כמידע בלתי רצוי, הנלווה בהכרח לכל העברה ומעמם את האפשרות לחלץ את המסר שהועבר בקלות. במודל הקיברנטי הרעש הוא חלק הכרחי בכל תמסורת, וכל מידע מכיל בתוכו טפיל בדמותו של הרעש. ההגדרה של חלק מן המידע המועבר כ"רעש" מסמנת את השאיפה של הקיברנטיקה לשכפל את המסר בדייקנות פעם במוחו של המוען ופעם במוחו של הנמען. ומכאן גם נובע חוסר הנכונות להכיל בתקשורת ממדים של חוסר הבנה, רב־משמעיות, ייחודיות ושימוש יצירתי בשפה. לדעתי, זה גם מה שגורם לשירים רבים להתעקש על הרבה מידע מפורש ומעט דפוסים מוזיקליים וצורניים כמו חיתוך שורות, מתוך תפישה שה"טכניקה" השירית היא רעש, המפריע להעברת מידע.
שלישית, מעמדו ומשמעויותיו של החיזוי בקיברנטיקה. למעשה הקיברנטיקה מגדירה את העודפות והרעש על בסיס הישנויות בתוך השפה, דהיינו, על בסיס מקרים קודמים של שימוש בשפה. הקיברנטיקה "חוזה" את המסר באמצעות חיזוי של שכיחויות של אותיות ורצפים בתוך השפה (איזו אות היא השכיחה ביותר אחרי האות אלף? הלוואי שהייתה זו ה"א). יכולת החיזוי הקיברנטית מנתבת את המסר הספציפי על פי מסרים קודמים (כלומר, ההווה והעתיד יכולים רק לנבוע מתוך העבר, וכך נשללת מהטקסט וממילא מהתודעה המייצרת אותו האפשרות לחדש). החיזוי לא רק משלים אלא גם "מגביר" מסרים מסוימים (אלו שמבחינה סטטיסטית הם השכיחים ביותר נקרא להם למשל קלישאות), ומייצר חזרות בדומה לממשקים המציעים "השלמה אוטומטית".
על שפות-העל
הקיברנטיקה היא "שפת־על", שתוכננה כשפה אוניברסלית שמאפשרת תקשורת בין אנשים, חיות ומכונות, ובכך היא מבשרת על מעמדן היורד של השפות המילוליות והמקומיות (למשל העברית), המתנהלות בכפוף לשפה המתמטית. כלומר, שפת האם שלנו מפוצלת: יש את השפה שבה גודלנו לדבר, ושפה אחרת מספרית, שבה גודלנו לחיות. עוד ב־1964, כשהמשיג את "הכפר הגלובלי", זיהה מרשל מקלוהן כי הפרטיקולריות של השפות היא מכשול העומד בדרכה של הטכנולוגיה אל האוניברסלי והמשותף, וחזה כי השלב הלוגי הבא יהיה: "to bypass language". כלומר, לעקוף את השפה באמצעות תודעה משותפת שתחליף את פעולת התרגום של שפות וקודים ותאפשר הבנה אוניברסלית ואחדות (המציאות היא שירה: צאו לרחוב, כולם מדברים עברית, האם מישהו דובר את שפתכם?).
אך עוד לפני הקיברנטיקה, הייתה זו שפת השירה שזכתה ליחס ולכינוי שפת־על, בהיותה שפה האמורה לחשוף את הוויית החיים, להיות בקשר עם "התוהו ובוהו", כדברי ביאליק במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון", ולהיות נעלית על השימושים הייצוגיים בשפה. כך, המפגש עם הקיברנטיקה מחולל התנגשות בין שתי שפות על ֿ שפת השירה ושפת המתמטיקה, וניסיון של כל אחת מהן לחקות את מאפייניה של האחרת. זאת, על אף הניגוד המהותי בין מטרותיה של השירה כשפה העוסקת בגילוי, בחיפוש, בפערים ובמשמעות, לבין השפה הקיברנטית, העוסקת בשכפול מושלם של מסרים במקומות מרוחקים. כזכור, ביאליק אף כינה את שפת השירה ואת השפה המתמטית "שתי אחיות צוררות" הנבנות "זו מחורבן זו" משום שאחת מהן פנימית ואחת מהן חיצונית, אחת מתמללת את עולמו של האדם והאחרת פונה אל העולם החברתי (תאר לך ח.נ., לפעמים זה נראה לגמרי ההפך).
השפעת הקיברנטיקה לא נגמרה ביישומים אזרחיים כדוגמת השלמה אוטומטית ותנורים דיגיטליים. היא השפיעה גם על המחשבה הספרותית בדרכים רבות החל מרומן יאקובסון, שתרגם את המודל המתמטי למודל לשוני של שש הפונקציות לשוניות, עבור בהתגבשותו של הזרם האוונגרדי "שירת שפה", המונה משוררים כדוגמת גרטרוד שטיין וצ'ארלס ברנשטיין, שביקשו לנער את השפה מן המובן מאליו ולחקור אותה מחדש על רכיביה השונים, ובייחוד באמצעות התחביר. כפי שרטנה שטיין": נראטיב הוא בעיה בשבילי. אני מודאגת ממנו לא מעט בימים אלו" (מופיע בחלק התחתון של עמוד 39 בספר החום שירה ודקדוק, תרגם את זה יפה עמית בן עמי). זה ממשיך בתנועות השונות בתחום הכתיבה הקונספטואלית, ובמיוחד במודל של כריסצ'ן בוק (Christian Bök), המסיגים את הספרות מהטקסט (מימוש ההעברה) אל פוטנציאל הטקסט (פוטנציאל ההעברה), וגם במחקר על אודותיה, שהציע לראות בספרות מודרניסטית ספרות קיברנטית. למשל, קריאת הקאנטו של עזרא פאונד כיצירה קיברנטית משום שהיא עמוסה במידע (מיתי). קריאה זו נועדה, בין היתר, על מנת לסמן לקורא כי העברה של מידע בתוך השיר היא קריטית עבור השיר. הקאנטו הוא שיר קיברנטי לא רק בגלל ה"מידעיות" שלו, אלא גם כתוצאה מכך שהוא מבקש לחזור אל ועל העבר, ומתוכו לחזות את העתיד, תוך כדי למידה מטעויות ותוך כדי שימוש בחזרה כמעט שלמה. בתוך אקלים קיברנטי, יוצרים ספרותיים תופשים את עצמם לא פעם כנווטים על פני זרימת המידע אשר תפקידם הוא לעצבו לצורות חדשות לאו דווקא ליצור מידע חדש, וודאי שלא להתנגד לזרם.
קיברנטיקה בשפת השירה
שפת השירה בעידן הדיגיטלי מושפעת השפעה עמוקה מן הקיברנטיקה. בראש ובראשונה זוהי שפה צפויה, בהירה, בעלת מובן אחד מרכזי, המעודדת את התמסורת (עוד תקשורת), ודוחקת החוצה את החריג, הבלתי יעיל והבלתי ניתן לחיזוי, שעשויים לפגום במהירות ההעברה או בעצם התקשורת. זוהי שפה המעדיפה את הפטפוט (לעיתים הריק) שמאפשר המשך תקשורת, וחוששת מעיכובים, מרב־משמעיות, מאי־הבנה או מהפתעה ממשית. היא מוציאה מחוץ לתחומה את הביטוי הלשוני החריג, וממילא את כל החוויה החריגה באשר היא. היא ניתנת לחיזוי שכן החיזוי מאפשר לה יעילות מקסימלית (הקורא יכול להשלים בראש את הטקסט שעיניו מריצות), ונמנעת מעיכובים או תקלות שעשויות לאתגר את הקורא וכתוצאה מכך לאבדו. כלומר, שפת השירה משקפת תקשורת על תנאי שהיא ההבנה של הכותב כי על מנת שהתקשורת תתקיים, הכרחי שהקורא יוכל להשיב בפידבק מיידי, אחרת עצם פעולת התקשורת מצויה בסכנה (לא נורא!).
השירה העכשווית משקפת את ההכפפה של השפה המילולית לשפה המתמטית, כאשר טווח העבודה של השפה המילולית מצטמצם ונותר ברמת שליטה נמוכה יותר (לא נוכל לברוא בשפה, רק לייצג בריאה). שכן, השפה המילולית הולכת ומתרחקת מן היכולת לאפשר תקשורת ובמקום זאת היא בעיקרה מממשת ומתממשת בכפוף לשפה המתמטית, כלומר, השפה המילולית הופכת לפעילה בביצועים ברמת הפשטה נמוכה יותר. ועם זאת, הקיברנטיקה גם מקרבת את היוצר אל תפקיד חדש, והוא התמלול של הוויית המכונה, חילוץ השיר החדש כמו למשל ביצירתם של תומר ליכטש, ערן הדס ואלכס בן ארי ואחרים.
דוגמה מאלפת: ספר השירים הדקיק של ליכטש "שירים טיפוסיים" מורכב ברובו מ"טיפוסי" שירים, כלומר, מסוגים של יישומים ופלטים טכנולוגיים ההופכים לצורה, לטיפוס שירי. לדוגמה: ביצוע של google tasks בשם "משימה חדשה", פלט של אפליקציית getaxi תחת השם "0546862402", ארבעה שירים המאוגדים תחת השם "קישור ממומן", "שאילתה ממוקדת", ו"סטורי". כל אחד מטיפוסי השירים נושא תכונות ספציפיות: אורך השיר, אופי החזרה, השימוש במספרים או באנגלית, פואטיקה ספציפית טכנולוגית, שיווקית או חברתית. באופן עקרוני וברוח הזמן ליכטש היה יכול לפרסם שבעה ספרים עבי כרס אשר כל אחד מהם מממש טיפוס שירי אחד. אלא שליכטש מבקש לאפשר את הממשק, ולא לממש אותו. להמציא משחק ולעבור הלאה מאותת לעצמו, למכונה ולקוראים שהוא הפורה, לא המכונה.
יחסי השליטה הקיברנטיים מגבילים הן את תחומו של הקורא והן את תחומו של הכותב, שכן ההסתפקות באוצר מילים מצטמצם והולך מעידה על כך שהחוויה עצמה הופכת ונהיית צרה יותר, וממילא הספרות גם כן. ככל שהשליטה ביצירה ובשפה מתחזקת לטובת מהירות ההעברה, כך ממד החוויה בחיים בכלל ובכתיבה בפרט מצטמצם. ההיסמכות על הקיברנטיקה מתרצת את יחסי השליטה של היוצר הספרותי מן השפה החוצה: היות שהיחס של המשורר כלפי יצירתו וכלפי השפה עצמה נדרש לפירוק, לשליטה, לבקרה ולפידבק, ממילא גם הצורות, שיטות ההוצאה לאור וההתקבלות נוקטות באותה גישה. אך הקיברנטיקה גם מעודדת את הספרות להפוך למצומצמת, צרת משמעות, אינסטרומנטלית, תמסורתית ושתלטנית.
קיברנטיקה בשדה
היכולת של המדיה לתמסורת מתמידה ובלתי פוסקת נובעת בין היתר מכך שהיא מתנערת מהאחריות על הנאמר בה, פועלת כתחום הנפרד מיישומיו. במצב זה המסר נבלע בידי המדיום, המבקש להדגיש את נוכחותו באמצעות תמסורת מתמדת. נטייה זו משפיעה על הספרות העכשווית בשני היבטים. הראשון הוא פרק הזמן ההולך ומתקצר בין ספר לספר, והשני הוא משבר הפרשנות וממילא הקריאה. היוצר המתדמה לאמצעי תקשורת מבקש להיות נוכח כל העת, ועל כן הוא מוציא ספרים בקצב הולך וגובר. הייצור המוגבר מאותת לשדה הספרותי לא רק על הפוריות הרבה (לכאורה) של היוצר, אלא גם על חוסר הנכונות, ואולי אף הצורך של היוצר ושל המערכת הספרותית גם יחד, ברפלקסיה על המעשה האומנותי ועל משמעויותיו. למעשה, היוצר מבקש להשתחרר מהאחריות על יצירתו, ולהעביר את תהליכי ה"בקרה" לשדה. הייצור המוגבר מבטא את חוסר המשמעות של היצירה לעצמה. בהשפעה קיברנטית, מה שעומד במרכז הוא היוצר ויכולותיו לאתגר, למלא (אולי גם לחנוק) את שדה הספרות ביצירות נוספות שיוכיחו את עמידותו כמדיום היכול לעבד מידע במהירות הולכת וגדלה, כסממן לחיותו ולתקינותו כיוצר עכשווי. הצורך "למלא" את הערוץ כולל בתוכו את הציפייה התיאורטית לפיה הנמען הקוראים, המערכת הספרותית, "אמורים" לעמוד בעומס העיבוד והתגובה למסר. אלא שבפועל אין זה כך. בפועל, מרחב הפעולה של הפרשן הולך ומצטמצם. הצורך להעתיק את המסר באופן דומה, פעמיים, הולך ופוגע במעמדו של הקורא בעניין בפרשנותו, בסוכנות שלו, ובקצרה, בעצם הצורך בקורא. כלומר, התקשורת מתייתרת. המסר ששולח המוען לנמען לא מתפקד עוד כהשראה וגילוי שמשחררים את הקורא להרהור ומחשבה, אלא כפקודה שעל הנמען להשלים.
גם יכולת העיבוד של המערכת הספרותית הולכת ומצטמצמת, והיא בוחרת, מחוסר ברירה להעניק פידבק לקל, הפשוט והמובחן, מה שאין צורך ממשי בעיבודו. במצב כזה, פידבק מועדף על המוען והנמען גם יחד עשוי להיות ריאיון, ולא ביקורת. הביקורת דורשת לעצמה (כלומר לנמען) סמכות, סוכנות וחופש פעולה; היא איננה ניתנת לשליטה באופן מספק היות שהיא פרשנית ולא מסתפקת בפידבק לעצמו. יתרה מכך, במצב של רוויה כה עזה, הביקורת איננה כלכלית כי היא דורשת השקעה של זמן ועיבוד של היצירה הספרותית. לעומת זאת, הריאיון מאפשר למוען לדברר את מסריו שוב ושוב ולהלבישם בתחפושת של פידבק הודות למעמד שהמדיה מעניקה למרואיין בעצם קיום הריאיון. לכן הקיברנטיקה, שמשחררת את השפה מן הגילוי והחשיפה, משחררת את הכותב ואת הקורא מאותן פעולות ממש. במקומן היא מציבה כותב, מוען, המחונך לשליטה בשפת היצירה שלו ובכל מאפייניה האחרים, ולכן התגובה שהוא זקוק לה היא אישור פאטי, מעבד שיודיע שהמסר התקבל והובן. הכריכה של היעד וההבנה יחד מצמצמת את האפשרות של היצירה לחשוף את הבלתי ידוע, ולהעניק מקום למוזר, החדש, הסודי והמורכב.
אנטי קיברנטיקה
אנטי־קיברנטיקה היא הקריאה להרחיב את מנעד החוויה גם לתחומים הבלתי מקודדים שלה עבור החיים בכלל והספרות בפרט. אנטי־קיברנטיקה רואה בשפה עמוד שדרה ולא רק רשת נוזלית של הישנויות. להתנגד לקיברנטיקה משמעו להרחיב את מנעד השפה ולחפש דווקא עכשיו מילים, צורות ושיטות פעולה שאינן שגורות כי השגור, הוא הצפוי, הנחזה, הסטטיסטי, ומה שדרוש לנו כבני אדם ועכשיו במיוחד, הוא מה שמחוץ לחיזוי. אנטי־קיברנטיקה היא קריאה להרחיב את מנעד השפה. לשתוק. לייצר תקשורת עם המילים עצמן ולא רק עם הדוברים בהן. להסכים להיות לא מובנים (לפחות לא באופן מיידי), להסכים להיות זרים ומשונים וחורגים באמת ולהפיק טקסטים שנאמנים לשדר הפנימי יותר מאשר לשדר החברתי לא מטעמים ספרותיים (מודרניזם עילי), אלא מטעמים אנושיים נפשיים שהולכים ומתכסים (הומניזם פשוט). אנטי־קיברנטיקה היא אמונה כי השפה יכולה לברוא, וכי כעת כאשר הטכנולוגיה מסוגלת לדאוג לכל כך הרבה דברים בעצמה, היוצר בכלל, היוצר הספרותי בפרט, והכותבים בעברית, ובמקום הזה, ובזמן הזה בפרט בפרט בפרט מחויבים לבריאת החדש, השולי, הפרטי, הניסיוני, מה שעוד לא מודל, עוד לא נשלט, עוד לא נחזה.
