גליון

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

אלכס בן־ארי | מים מים | הוצאת דפוס בית, 2021 | 75 עמ'

מאת:

חלק מהשירים המחוקים מתרחקים מהשיר המקורי, וקריאה בהם חושפת מסע בזמן. זוהי תנועה שונה, תנועה על ציר הזמן.

המשורר אלכס בן־ארי החליט למחוק את ספר ביכוריו ימים סמויים (2008) בטוש שחור עבה. הוא השחיר משפטים שלמים משיריו ויצר מתוכם שירים חדשים וספר חדש הנקרא מים מים. זהו ספרו הרביעי של המשורר, ואפשר אולי לקרוא אותו גם כמעין "מבחר וחדשים", שכן השירים המחוקים מופיעים בספר לצד השירים הישנים, ומאפשרים לקוראים שיצליחו להשיג עותק מהספר (שהודפס במאה עותקים ממוספרים בלבד), לקרוא בשירים הישנים, המחוקים, ובמה שביניהם. 

השאלה הראשונה שמתעוררת כשקוראים את הספר היפה הזה היא מהי בעצם מחיקה. לכאורה ניתן לחשוב על פעולות כגון ביטול, גירוד הכתוב, חיסול; פעולות שמטרתן להעלים את הכתוב או את הקיים, פעולות בעלות אופי הרסני ולעיתים אף אלים. אך אין רחוק מכך בנוגע לספרו של בן־ארי. מדובר בספר יצירתי ועדין. חלק מהשירים נמחקו באמצעות שקף שהודבק עליהם, ועל הספר כולו שורה תחושה של עבודת יד, של אומנות. 

מחיקת השירים אינה מחיקה קלסית, שהרי השירים הישנים מובאים במלואם והקוראים יכולים (ומוזמנים) לראות את שנמחק, שנותר ושהשתנה. למראית עין מחיקה היא פעולה סופית המבטלת את הישן ומחליפה אותו בחדש; ואילו כאן פעולת המחיקה יוצרת מעין תנועה אינסופית – הישן מתחדש, ובטקסט המודפס מתגלה טקסט נוסף, שכבות חבויות. 

למעשה, בעולם שבו ספרי שירה (וספרים בכלל) נשכחים במהרה וכמעט נמחקים מהתודעה, הצליח בן־ארי להעניק חיים חדשים לגמרי לספר הביכורים שלו, שלוש־עשרה שנים אחרי שיצא לאור. הוא עשה זאת דווקא באמצעות פעולת המחיקה, אשר לא מחתה וביטלה, או גנזה והעלימה את השירים הישנים, אלא נתנה להם חיים מחודשים. במובן זה זוהי יצירה שאין בה הרס (כפי שהיה מצופה מיצירה שמשתמשת במחיקה כדי ליצור), אלא ספר של שירי השתנות, למידה ודיאלוג. הבחירה להציג את השירים המקוריים בגוף הספר היא כמעט מתבקשת, שהרי בעידן האינטרנט לא ניתן באמת למחוק שום דבר; להיפך, זהו עידן של העלאה מן האוב (את הספר ימים סמויים עוד ניתן לרכוש באתר ההוצאה, למשל). 

המחיקה החלקית מעניינת במיוחד, משום שבאמצעותה נוצר תהליך של פרימת המילים מהטקסט המקורי ופרימת משמעותן. ממש כפי שניתן לפרום כפתור מבגד, ובנפרד מהבגד לא ניתן לדעת אם מקורו בשמלה או בחולצה, גם במילים שנפרמו מהטקסט המקורי ניתק החיבור להקשר המקורי והן מקבלות משמעות חדשה מתוך ההקשר החדש (או העדרו). דוגמה מעניינת נוכל למצוא בכפולת השירים בעמ' 49-48. השיר המקורי נפתח במילים "לֹא רָצִיתִי לָקוּם. הַשֶּׁמֶשׁ / נִכְנְסָה אָז בְּדִיּוּק מֵאֲחוֹרֵי עָנָן", וממשיך כשיר שלילה העוסק בחוסר רצון. לעומתו, בשיר המחוק המשמעות משתנה לגמרי: המילה "רציתי" ניתקת מהשלילה שקדמה לה, ומתגלה לנו שיר רצון: "רָצִיתִי / כְּמוֹ סַכִּין / כְּמוֹ אָסוֹן". המילים כמו נפרמו ממשמעותן, ומתוך שיר אי־רצון, גילף המשורר את תמצית הרצון; לא רק בגלל השמטת המילה "לא", אלא מתוך ההבנה שתחת אי־רצון מסתתר גם רצון. המחיקה העדינה הזאת מאפשרת לקוראים לעמוד על המשמעות המשתנה של מילים בהתאם להקשרן ולחלל שבו הן נמצאות.

הודות למחיקה גם החללים בין המילים נהפכים לנראים יותר ובולטים, ולא ניתן עוד להישאר אדישים למרווחים המושחרים האלו; הקוראים נעשים מודעים במיוחד לרווחים הקיימים בין המילים החדשות. שהרי ניתן היה פשוט להדפיס רק את המילים החדשות עם חללים ריקים (או אפילו ללא החללים) כמילים צמודות. בשיר שעסק בפחד מנמרים למשל, נמחקו כל הנמרים ונשאר רק הפחד והחללים השחורים (עמ' 33-32). זהו ספר יפה במיוחד מבחינה ויזואלית, וגם השורות המושחרות – שהיו יכולות להידמות לטקסט ביטחוני מצונזר (שהוא בדרך כלל בעל אופי נקי, חד ומיושר) – נדמות כאן כחלק ממעשה העדינות; אולי בגלל השורות הקצוצות בשירים, אולי בגלל הדף הממוחזר שעליו מודפס הספר או השקפים המודבקים, ואולי בגלל שהפסים המושחרים אינם מיושרים וחדים, אלא מעט עגלגלים בפינות ולעיתים לא אטומים לגמרי.    

במרווחים שנוצרו בעקבות המחיקה ניתן לגלות גם תנועה שנוצרה בזמן ובתוכן. לכאורה המשורר בחר למחזר את הקיים במקום לכתוב את החדש, וכך לנהל דיאלוג עם העבר: השיר שקפא בזמן כשיצא לאור הספר הראשון משתנה, והקוראים יכולים, בעת הקריאה, לראות תנועה בזמן בין שיר מקורי לשיר מחוק, בין ספר לספר, ובין השירים המחוקים עצמם. הספר כולו עוסק בתנועה המתאפשרת באמצעות המחיקה; כך השיר (המחוק) הראשון הוא: "מִלִּים / מִבַּעַד / תְּנוּעָתָן", כמו מוטו. גם שם הספר המחוק טומן בחובו תנועה; זרימת המים והשתנותם. 

ומהי התנועה? לאן הולכים הנהרות? חוזרים אל הנהרות. ותנועה מעניינת שניתן למצוא בשירים היא תנועת ההתמרכזות. המחיקה כמו מלמדת אותנו מהו לוּז השיר ומה הזמן חשף בו. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשיר מהשער הראשון בספר, ממנו נותרו המילים: "מוֹתֵךְ / וַאֲנִי" (עמ' 15-14), מילים שכמו מלמדות אותנו על מה השיר המקורי נכתב.

חלק מהשירים המחוקים מתרחקים מהשיר המקורי, וקריאה בהם חושפת מסע בזמן. זוהי תנועה שונה, תנועה על ציר הזמן. בשער השלישי בספר, "צפופים" (הקרוי במקור "לא צפופים דיינו" ומוקדש למשוררת והמחזאית אלישבע גרינבאום ז"ל), ניתן למצוא שיר שנפתח במילים "אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. זָהִיר יוֹצְאִים גַּעְגּוּעַי", ובהמשך מתוארת הלווייתה. מהשיר נותרו רק שתי מילים: "גַּעְגּוּעַי / צְפוּפִים" (עמ' 39-38). המחיקה מתארת מה השנים עשו לגעגועים: הגעגוע לא התנדף והתרחב והזמן לא ריפא אותו, נהפוך הוא – הגעגועים הצטופפו עם השנים, הפכו יציבים, אולי גם מצומצמים יותר, אבל נוכחים ומוצקים. תנועה דומה ניתן לראות גם בשיר על אביו של המשורר. משיר שעסק במקורו בגעגוע לאב ובכך שהאב לא ידע עד כמה העריך אותו בנו, נותר רק חיבוק: "אָבִי / מְחַבֵּק אוֹתִי / כְּחֵילוֹת סְבִיב עִיר / שׁוֹמֵמָה" (עמ' 29-28). 

בחלק מהשירים במים מים יש תנועת היפוך או השתקפות במים. כך למשל בשער האחרון, שנקרא "אפרסק בשל" ונהפך ל"אפר". השיר הראשון בשער נפתח במילים "מִלּוֹתַי יוֹצְאוֹת לִכְתֹּב יְפִי אַהֲבָתִי / קְטַנּוֹת וּשְׁרִירִיּוֹת הֵן מַפְלִיגוֹת / כָּאֳנִיּוֹת אֶל מְחוֹזוֹת לֵב עֲלוּמִים", וממשיך בתיאור הניסיון לתאר במילים את האהבה, ולתהות על כוחן של המילים ועל הישארותן בזמן. מול השיר הזה ניצב השיר המחוק: "לִבִּי / חוֹמֵק / אֶל מְקוֹמוֹת כְּבֵדִים, כֵּהִים וּמוּזָרִים" (עמ' 65-64). גם בשיר המופיע בעמ' 69-68 ניתן למצוא מעין התעוררות פנימית, צלילים, תזוזה בעקבות מבטהּ: "כְּשֶׁהִיא בִּי מַבִּיטָה / עַכְבָּר קָטָן נֵעוֹר / בִּמְחִילוֹתַי וְנָע [..] קִירוֹת הַמִּנְהָרָה / הוֹפְכִים דַּקִּים/ דַּקִּים", ואילו בשיר המחוק: "כְּשֶׁהִיא בִּי מַבִּיטָה / קִירוֹת הַמִּנְהָרָה / מִכָּל הָעֲבָרִים". היינו, קירות מנהרה שהפכה חיצונית, סוגרים ומתכווצים בעקבות המבט. הזמן עבר, המבט השתנה, התהפך, ומתנועת התעוררות והתרחבות התנועה משתנה ומתחילה להתכווץ. בשיר האחרון בספר התנועה מוקצנת אף יותר. משיר מלא תשוקה שנפתח בתיאור של אפרסק בשל בשיא הקיץ וממשיך בתיאורים יפהפיים, קיציים ועסיסיים, נותר לאחר המחיקה: "בְּחֶדֶר מֻצְלָל / לְהִכָּמֵס / בַּאֲפֵלַת / הַבְּגִידָה" (עמ' 71). אפל, אפור, כבד, כהה, מוזר וכואב. מתברר שהכאב שהיה נוכח בכל השירים המקוריים הסתתר בִפנים (המנהרה, הבגידה), אך לא יכולנו לראות זאת, ואולי המשורר הסתיר אותו מעיניו, מעינינו, ורק כעת, באמצעות החשכת השיר, אלומת האור מופנית אל המילים החשובות והעקרוניות ששרדו את הזמן. 

שתי הערות קטנות לסיום: רוב השירים בספר מופיעים כתמונת מראה: שיר חדש (מקורי) לצד שיר מקורי (לא מחוק). יש לכך שני חריגים. השיר הראשון והשיר האחרון בספר הם שירים מחוקים שעליהם מודבק שקף עם המלים המקוריות. בשירים אלו נדרש מאמץ גדול יותר כדי לקרוא את השיר הישן, ולמעשה השירים החדשים בולטים ונוכחים ומתווים מעין מוטו לספר. בארבע כפולות מופיעים שני שירים מחוקים בכפולת עמודים, והמחיקה מופיעה על שקף שמודבק על השיר המקורי. בשירים אלה השיר המחוק נוצר גם מחיבור שני השירים יחדיו; למשל בכפולת העמודים 51-50 – השיר הראשון: "סָמוּךְ לַדֶּלֶת / גַּם הַיּוֹם"; והשיר המחוק השני: "הֶהָרִים". 

בסיום חלק מהשערים ובסוף הספר מופיעים סימני מחיקה; סימני טוש שחור שעברו לדפים מתחת. מלבד היופי שלהם כקישוט ותחושת מלאכת היד שהם נותנים לספר, יש בהדפסת סימני המחיקה גם אמירה פואטית המלווה את הקריאה בספר: מחיקה היא לא סטרילית ונקייה; קצת כמו כאבי פנטום אחרי קטיעה או סימני רפאים, היא לא מעלימה את מה שהיה ויש בה צלקות.   

וישנו גם שיר אחד שהמשורר לא מחק כלל. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

חלק מהשירים המחוקים מתרחקים מהשיר המקורי, וקריאה בהם חושפת מסע בזמן. זוהי תנועה שונה, תנועה על ציר הזמן.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה