סדרת הספרים ״קורמורן סטרייק״, שזהו הספר השביעי בה, נכתבה בידי רוברט גלבריית, פסבדונים שהוא גם אלטר־אגו של ג׳ואן רולינג אשר שמה הציבורי, ג'יי קיי רולינג, גם הוא מעין פסבדונים, כפי שיוסבר להלן. כל אחד מהספרים בסדרה מתאר פרשייה שמפענחים החוקר הפרטי קורמורן סטרייק והעובדת שלו, ההופכת לשותפתו, רובין אלקוט. ככל שהדבר נוגע לפשעים הנחקרים, כל ספר בסדרה נקרא לעצמו. אולם התפתחותם המקצועית של צמד הבלשים והסוכנות שלהם, ובעיקר עלילת המשנה המעניינת של הסדרה, העוסקת בקשר הרגשי ההולך ונרקם בין רובין לקורמורן, מבנות את האופי הסדרתי של הספרים.
רובין וקורמורן צמחו מרקעים שונים מאוד, אך שניהם עברו טראומה ששינתה אותם: רובין גדלה במשפחה יציבה וידידותית מהסְפָר האנגלי אך עברה אונס אלים שבעקבותיו עזבה את האוניברסיטה, ובספרים הקודמים בסדרה נישאה לבן זוג שצמצם והגביל אותה ואז התגרשה ממנו; קורמורן גדל במשפחה חד־הורית לא יציבה, עם אם מכורה לסמים ואב נעדר שהוא כוכב מוזיקה ידוע. בהמשך שירת בצבא ורגלו נקטעה בעקבות פיצוץ מוקש. הוא השלים את לימודיו האוניברסיטאיים באוקספורד, שם הכיר אישה ובהמשך פיתח איתה זוגיות רעילה, רצף חוזר ונשנה של פרידות וחזרות במשך שנים. במרוצת הסדרה רובין וקורמורן הולכים ומתקרבים – רובין נעשית בטוחה יותר אישית ומקצועית, וקורמורן נפתח לסביבתו ולרגשותיו. שניהם לומדים להתמודד עם עברם ועם מערכות היחסים הקודמות שהיו להם, ונוצרת ביניהם הרמוניה המזינה ומעמיקה לא רק את הדינמיקה האישית ביניהם אלא גם את יכולתם המקצועית.
מרגע שהרים הקורא את המסך מאחורי השם רוברט גלבריית וזיהה את הכותבת, השוואת סדרת ״קורמורן סטרייק״ לאחותה המפורסמת, סדרת ביכוריה של רולינג, ״הארי פוטר״, מתבקשת. נדמה שרולינג מודעת לכך ושהמודעות הזאת עומדת מאחורי החלטות אומנותיות שלה. כך היא כותבת את הסדרה תחת שם אחר, הפסבדונים הגברי שלה. זאת הגם שכבר בעת פרסום הספר הראשון בסדרה זו זהות ״המחבר״ הייתה ידועה. הבחירה להמשיך לכתוב בשם העט מייצרת מרחק מסוים בין הורתו של הארי ליוצרו של קורמורן. מעבר לכך, בשתי הסדרות יש יסודות ברורים של אופל, אלימות ומאבק של טוב ברע כבר מראשיתם. אולם בעוד בסדרת ״הארי פוטר״ האופל מתרכז ברובו בקו אחד של מאבק בין טוב לרע, אשר הולך ומתעצם מספר לספר, סדרת ״קורמורן סטרייק״ אינה משקפת התקדמות ישירה כזו של האופל אלא מציגה פנים שונות שלו, בעוצמה, כבר מראשיתה. ובכך היא מייצרת תמונת עולם מציאותית ומפחידה יותר, שבה האור והחושך מצויים כל העת בערבוביה.
קבר דוהר עוסק בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, שבה חברים ידוענים שונים והציבור תופס אותה כארגון מואר, ידידותי, הומניטרי ותומך זכויות אדם. אולם למעשה נטען לגביה שהיא מרחיקה את החברים ממשפחותיהם, גוזלת את כספם, מהנדסת את תודעתם ומפעילה כלפיהם מנגנונים שונים של שליטה ודיכוי נפשי, רגשי, פיזי ומיני. כלומר: החושך נחזה כאור, ויש לחשוף את זהותו האמיתית. נוכח שטיפת המוח והדיכוי שעוברים החברים, הבלשים מבינים כי לא יוכלו להיעזר בעדים ומתלוננים כדי לגבור על הכנסייה. לכן הם מחליטים שרובין תסתנן לתוכה כבלשית סמויה ותאסוף מידע מבפנים. כך אכן קורה, אך לא לפני שרובין עוברת תלאות, פגיעות, מצבי סיכון המעמתים אותה עם טראומת האונס שעברה, ובעיקר שטיפת מוח אין־סופית.
שטיפת המוח היא משמעותית וחובקת כל: הכנסייה מבססת אצל מאמינה תפיסת נחיתות וחוסר יכולת להפעיל שיפוט עצמאי. היא מלמדת אותם שהגנה על קניין פרטי, זהות אישית, קשרי משפחה ואהבה וכן אוטונומיה גופנית הם כולם מעשים פסולים המשקפים רכושנות ורמה רוחנית נמוכה. היא מבקשת לבסס אצלם כניעות מוחלטת ונכונות להמיר את השיפוט, הרגש וההעדפה הפרטית בזו של אחרים, והיא עושה כן דרך שילוב מטריד של רוחניות ואלימות. הכוח שהכנסייה מפעילה הוא כה חזק וחובק כל, שהגם שרובין הגיעה לכנסייה עם ידע מוקדם על הפרקטיקות הנוהגות בה ועמדה ביקורתית כלפי תורותיה, עדיין כל כוחותיה נדרשים לה כדי לשמר את זהותה העצמית, את מודעותה לטוב ורע ואת יכולתה להתנגד לרוע גם מול איומים וסכנות.
הבלבול שחווה רובין, המתואר בצורה חריפה ומטרידה, הופכת את הספר למסמך בעל מסר חריף לא רק כנגד כתות נצלניות הנחזות למיטיבות, אלא גם כנגד שימוש מעוות בשפה של טוב ורע, שהוא מבלבל, מוטה ושגוי עד שהוא מייצר שיחדש, ממש כזה מפניו הזהיר אורוול בספרו "1984". הכנסייה מציגה עמדה אנטי־קפיטליסטית, הומניסטית שוויונית, והיא מתנגדת ל״עצמי כוזב״ שמשמעו חיים על בסיס ערכי אחר, ול״אגוֹמוֹטיביוּת", שמשמעה ביקורתיות וחשיבה עצמאית, ובכך היא מגדירה כל מחלוקת כפגם רוחני וציות עיוור כמטרה עליונה – אך מבלי להגיד זאת במפורש ותוך שהדברים מבוססים על ערכים מקובלים כגון רוחניות ואהבה. בדומה לכך, שפת הכנסייה מגדירה את העולם שמחוץ לה, ואפילו ידע, כ״חומרי״, ולכן כפסול ומזוהם מבחינה ערכית, להבדיל מהכנסייה שהיא רוחנית ולכן כל מה שנעשה בה ראוי ונכון.
באמצעות הגדרה מחדש של מושגים תוך כדי שימוש בשפה זו, הכנסייה מצליחה למסגר מחדש תובנות יסוד אנושיות וליצור בלבול ערכי גמור. כך הכנסייה מגדירה כל קשר משפחתי, כולל שימוש בתארים כמו ״אימא״ או ״בת״, ועל אחת כמה וכמה גילוי העדפה לבני משפחה, כ״רכושנות חומרית״. במקום רכושנות זו, הכנסייה דורשת יחס שווה ונטול העדפות כלפי כלל בני האדם. תפיסה זו, אשר נראית במבט ראשון הומניסטית ושוויונית, חותרת למעשה תחת אינסטינקטים ביולוגיים וחברתיים, כמו גם היסודיות של מוסד המשפחה, והופכת את הטבעי לבלתי טבעי ופסול. דוגמא לכך היא העובדה שקשר מיני במסגרת הכנסייה, כולל כזה שאחד הצדדים אינו מעוניין בו, מוגדר כ״חיבור רוחני״, בעוד ההתנגדות לקשר כזה אינה נתפסת כשמירה על שלמות הגוף והנפש של המתנגד אלא מוגדרת כ״מסגור חומרני״ וכ״אגוֹמוֹטיביוּת״, ולכן פסולה.
נדמה שרולינג מבקשת להציע ביקורת רחבה יותר בדבר השימוש בשפה ניו־אייגית חיובית לשם טשטוש גבולות, השתקה ועיצוב מחדש של המציאות, מעבר לספר עצמו. כאמור, ספריה הראשונים של רולינג פורסמו בשם עט (חלקי: בראשי תיבות ועם אות אמצעית שאינה נכללת בשמה האמיתי), בשל דרישת המו״ל לטשטש את זהותה הנשית של הכותבת כדי לסייע למכירות. בהמשך, זהותה של רולינג נחשפה, והיא הפכה להיות כוהנת לבנה של זכויות אדם בעיני קוראי ״הארי פוטר״ שזיהו את הספרים כתנ״ך של הומניזם, אמפתיה, מצפון מוסרי וקבלת האחר. את התכונות האלה ייחס הציבור גם למחברת הספרים אשר בחרה להעלות ערכים אלה על נס לכל אורך הסדרה. אולם בשנים האחרונות מעריציה של רולינג קמו עליה בעקבות התבטאויות שלה ביחס למרחבים בטוחים לנשים גם כלפי נשים טרנסיות. בפרט, התנגדה רולינג לחקיקה הסקוטית המאפשרת הגדרה עצמית של מגדר גם בהקשרים כגון מלתחות ובתי כלא, מתוך עמדה פמיניסטית המבקשת לאפשר מרחבים בטוחים ונפרדים לנשים. עמדה זו נתפסה בידי הקהילה הטרנסית כשוללת את זהותן של נשים טרנסיות, ואף מעלה חשד כאילו הן טורפים מיניים. בעקבות זאת, רולינג הוגדרה בידי מעריציה לשעבר כבוגדת, כאכזבה, ואף כ־Terf (Trans-Exclusionary Radical Feminist, כלומר טרנספובית) ולכן כאויבת של זכויות אדם ושל ההומניזם שהיה ליבתו הפועמת של סדרת ״הארי פוטר״, וכל האהבה וההערכה שזכתה לה הפכה לסלידה ולביקורת.
מהלך דומה קורה לרובין, גיבורת קבר דוהר, אשר בתמורה למאמציה להתנגד לרוע שבתוך הכנסייה ולהגן על חסרי ישע ובעיקר על קטינים שעוברים פגיעה, נפתחת כנגדה חקירה פלילית בגין התעללות בילדים עקב תלונה שמגישים אנשי הכנסייה עצמם. אולם כב״הארי פוטר״ גם בקבר דוהר הטוב מנצח את הרע והאמת יוצאת לאור: רובין מזוכה ושקרי הכנסייה נחשפים ומובילים להתפרקות רבים מעמודי התווך שלה – אם כי יש מי שעודם מאמינים בה. מאבקה של רובין חושף את השקר שמאחורי השפה שהכנסייה משתמשת בה. הקתרזיס בספר הוא השחרור מהגזלייטינג שיוצרת שפתה הדכאנית של הכנסייה, והאפשרות להגדיר את הפרקטיקות הטקסיות של הכנסייה כהתעללות, ואת הניסים שלה כאחיזת עיניים.
קוראי ״הארי פוטר״ ביקשו למצוא את רולינג בספריה. אם זו בקשה סבירה, אז אפשר לומר שקבר דוהר, שרולינג מוחה בו כנגד "שיחדש" שמשתיק עמדות ביקורתיות וכנגד טרנדים אופנתיים שמשתיקים קולות אותנטיים, מציע לא רק מהלך סיפורי משכנע אלא גם עמדה פוליטית נוקבת ותגובה לביקורות שהופנו כלפי רולינג במציאות. לא בכדי היא בוחרת להעביר את המסר דווקא במסגרת ספר זה, המתרכז במחאה כנגד קונפורמיות מחשבתית חונקת המתבטאת ב״כנסיות״ שונות שאינן לשם שמיים. רולינג, כמו רובין, מסרבות להיכנס לקופסה מסודרת אחת. רולינג, אשר זוכה כעת לחיבוק מאזורים מסוימים של השיח השמרני, ממשיכה לשמר את הנפרדות שלה והמורכבות של עמדותיה – ביחס לאוהביה ושונאיה כאחד (ראו למשל הפודקאסט The Witch Trials of J.K. Rowling מבית Free Press). כמו רולינג, גם רובין שומרת על הנפרדות והעצמאות שלה, גם מול הכנסייה המבקשת לכבוש אותה, וגם מול לקוחות סוכנות הבילוש המבקשים אמת אחת מוחלטת, או אפילו קורמורן ומשפחתה שלה, המבקשים להגן עליה גם במחיר מניעת חשיפת הפשע. מול כל אלה, רובין, כמו רולינג, תובעת לעצמה את הזכות להסתכן כראות עיניה, להשתקם לפי יכולתה, ולפעול לפי מיטב הכרתה באופן עצמאי.
כתיבתה הקוסמת והמושכת של רולינג נוכחת בשתי סדרות הספרים – של הארי ושל קורמורן. שתי הסדרות גם מציגות עמדה מוסרית סדורה, אשר לצד חמלה והבנה יש בה גם זיהוי מפורש של רוע ונקיטת עמדה ברורה ביחס אליו. אולם בעוד ב״הארי פוטר״, העולם הקסום שרולינג בוראת גורמת לאופל להיות דיסוננסי, מאיים וקשה, בסדרת הספרים של קורמורן סטרייק רולינג משמשת באותה כתיבה מנחמת ומזינה כדי לבנות עולם מציאותי ולחשוף מורכבות, קושי ואפילו זוועה. בהיפוך מעניין, דווקא בסדרת הספרים האחרונה, שהעולם בה הוא מראש קשה מאוד, הכתיבה מציעה נחמה של ממש המנטרלת את האימה, והתוצאה, למרות התוכן הקשה, מרוככת בהרבה. קבר דוהר מציע דוגמא קונקרטית, ארס פואטית ואישית במיוחד של מהלך זה, ואולי לכן הוא בין העמוקים והמוצלחים ביותר בסדרה המוצלחת ממילא של קורמורן סטרייק.