Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

אמילי של זנדבנק

אמילי דיקנסון | המוח רחב משמַים מבחר שירים | מאנגלית: שמעון זנדבנק | הקיבוץ המאוחד, 2021 | 124 עמודים

מאת: נדבי נוקד

זנדבנק הולך בדרכה של דיקנסון בשזירת חרוזים חופשיים, ובחרוזי סוף טור הוא מצליח לעיתים לשחזר את הצליל המקורי מהאנגלית.

רבים ניסו את כוחם בתרגום שיריה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון בת המאה ה־19 (1886-1830)לעברית. שירי המשוררת, שנחשבת לאחת מגדולות המשוררים בשפה האנגלית, פורסמו בעברית באנתולוגיות נושאיות, כתבי עת וספרים.

על מדף ספרי דיקנסון תמצאו למשל את אמילי דיקנסון | שירים, ספר דו־לשוני מאת הדסה שפירא (דביר, 1981), תרגומי שירה ומכתבים – אולי הלב רחב היריעה מאת לילך לחמן (רסלינג, 2006), ואת הספר אמילי | מבחר משיריה של אמילי דיקנסון מאת לאה נאור (טפר, 2017), שמאגד קומץ שירים בעלי חריזה ומשקל מסורתיים. לצד אלה מפעל החיים של המתרגמת אליעזרה איג־זקוב, שפרסמה תרגומים לשירי דיקנסון כבר ב־1965 בספר עֹשֶׁר עָצֵב (עקד), הרחיבה את היריעה בחיי נצבו רובה טעון (קשב לשירה, 2000), ולפני שנים ספורות הגישה לקורא מהדורה רעננה בשם פריחות לכתי (קשב לשירה, 2018) ובה כ־170 תרגומי דיקנסון.

המוח רחב משמַים, אוסף התרגומים החדש לשירתה מאת שמעון זנדבנק, לא יוצא דופן ברוחב יריעתו, אבל הוא נקודת ציון טובה עבור קורא עברי שאינו מכיר את דיקנסון. זאת משום ש־94 השירים שאותם ליקט ותרגם זנדבנק מייצגים את מגוון הנושאים שבהם עסקה: אהבה ותשוקה, יחסים עם אלוהים, טבע האדם, הטבע עצמו וכמובן – מוות, מוות ועוד מוות. הספר כולל את רוב השירים שנחשבים מרכזיים ביצירתה של דיקנסון, כגון “המוח רחב משמַים״ (עמ׳ 67), “לילות פרא – לילות פרא!״ (עמ׳ 31), “הלב תחילה תר עונג״ (עמ׳ 65), כפי שהם קרויים בתרגום זנדבנק.

עושר התרגומים לשירים המז׳וריים מאפשר לנו הצצה לאופי התרגום הזנדבנקי. כך למשל את הטור ״I heard a Fly buzz – when I died״ תרגם זנדבנק: “זְבוּב מְזַמְזֵם שָׁמַעְתִּי – כְּשֶׁמַּתִּי –״ (עמ׳ 66). איג־זקוב תרגמה: “שָׁמַעְתִּי זְבוּב – בְּעֵת מוֹתִי –״ (״פריחות לכתי״, עמ׳ 96), ואברהם רגלסון תרגם: “זִמְזוּם־זְבוּב הֶאֱזַנְתִּי – עֵת גָּוַעְתִּי –" (מצוטט מפרויקט בן־יהודה). המתרגמים ביקשו לחקות את זמזום הזבוב באמצעות אונומטופיאה ליצירת המצלול (שממשיך להתפתח במהלך השיר), תוך שימוש בעיצורים חוככים וקוליים. לכל אחד בחירה מעט שונה מבחינה לשונית ומוזיקלית, על־פי אוזנו, שפתו וסגנונו. בחירתו של זנדבנק מדגימה אונומטופיאה מדויקת בשפה נטולת גינונים. זו בחירה סגנונית בשפה יעילה הודות ליכולתה ליצור מצלול עקבי באופן מינימליסטי ומהוקצע. במידה רבה מדגים טור זה את האני־מאמין התרגומי שמשתקף בספר.

זנדבנק הולך בדרכה של דיקנסון בשזירת חרוזים חופשיים, ובחרוזי סוף טור הוא מצליח לעיתים לשחזר את הצליל המקורי מהאנגלית. כך קורה בשיר “המוח רחב משמַים״ (עמ׳ 67), שבו מהדהד בעברית הצליל המקורי וחלק מהתהליך הלשוני בחריזת “בְּצַד –" ו־״בַּצַּד –" כנגד “side״ ו־“beside״. עם זאת, לעיתים זנדבנק נוטל לעצמו חירות רבה מדי ומוותר על חריזה לחלוטין, גם כשזו קיימת במקור. הוא מוותר על חרוז מושלם – “Pound״ מול “Sound״ בבית השלישי, ומציב במקומן את המילים “אוּנְקִיָּה״ ו״הֲבָרָה״. כך גם בשיר “זה מכתבי אל העולם״ (עמ׳ 62), שבו מוותר זנדבנק על חריזה חלקית של המילים “me״ ו־“majesty״, וממקם כנגדן את המילים “אֵלַי״ ו״מְעֻדָּן״. בחירה זו גורעת מהמוזיקליות של הטקסט המקורי ללא תמורה תרגומית מספקת.

נוסף על כך, זנדבנק משבץ לעיתים מילים ארכאיות בתרגומיו. לנחש שזוחל בעשב הוא קורא “ברנש״ בשיר “ברנש דקיק בעשב״ (עמ׳ 94), ובאנגלית A narrow fellow in the grass. לענייני “Trade״ בשיר “יש אור בימי אביב״ (עמ׳ 90) הוא קורא “פרקמטיה״: “וְטַעַם שֶׁל אָבְדָן / פּוֹגֵם בַּהֲנָאָה / כִּפְרַקְמַטְיָה פּוֹלֶשֶׁת / פִּתְאוֹם בִּשְׁעַת תְּפִלָּה –״. על־ידי כך זנדבנק מדייק במשמעות בעברית, אבל הוא מפספס הזדמנות לרענן את השפה. ניתן לדמיין פתרון תרגומִי למילה “Trade״ למשל באמצעות “סחר״, “מסחר״, “ענייני מסחר״, או בפשטות “עבודה״ (בהתרחקות קלה ממרכז השדה הסמנטי).

אולם למרות שימושו המזדמן של זנדבנק במונחים שעלולים להיראות ארכאיים לקורא במאה ה־21, התרגומים בכללותם קולחים, קצביים ורהוטים, כפי שניתן להדגים באמצעות הבית הראשון של “הלב תחילה תר עונג״ (עמ׳ 65): “הַלֵּב – תְּחִלָּה – תָּר עֹנֶג / אַחַר כָּךְ – פְּטוֹר מִכְּאֵב – / אַחַר כָּךְ – סַם שֶׁיְּשַׁכֵּךְ / אֶת יִסּוּרֵי הַלֵּב –״. תרגום זה – וכמוהו הספר כולו – נגיש, מסוגנן, מוזיקלי ורלוונטי. בבית השני של השיר, אחרי העונג, הכאב ושיכוך הכאב בבית הראשון, מבקשת הדוברת מבוראה את החירות למות. בכך מקיף השיר הקצר כמה וכמה מהתמות שהעסיקו את דיקנסון – אהבה וכאב, יחסים עם אלוהות אישית – לעיתים תוך מרד בחברה האנושית, השלמה ומוות. שיר זה אף מדגים את השימוש המקורי של המשוררת בקו מפריד כאמצעי פיסוק שיוצר שיהוי בין חלקי טור ובין טורים, ולעיתים מבצע הנגדה ביניהם. זנדבנק הולך בדרכה של דיקנסון באדיקות בנוגע לשימוש בקווים מפרידים.

בדומה לוויתור על חרוז, שנוטל ממד מסוים מהשיר המקורי, גם חירות פרשנית רבה מדי מצד המתרגם עלולה להצר את מנעד הפרשנויות של הקורא בשפת היעד. בשיר “נכון, קצר על אדמה״ (עמ׳ 47) זנדבנק מנגיד בבית השני את החיוּת לבלוּת (מנופאוזה, הפסקת הווסת) בטורים “גַּם מֵיטַב הַחִיּוּת / לֹא תִּגְבַּר עַל הַבְּלוּת –״, שעה שבמקור מונגדות המילה “Vitality״ והמילה “Decay״, שמשמעותה בליה או דעיכה. הבחירה בעברית ממקדת את הקורא בביולוגיה של תום תקופת הפריון הנקבית, ומצמצמת את האפשרויות לקרוא אותו כשיר אבל בעל מאפיינים חוצי מין, מגדר וגיל. ייתכן שהיא מעידה על אופן קריאתו של זנדבנק את השיר בנוגע למוות, בין משמעותו הממשית לבין היותו מטפורה לתום תקופת הפריון.

באחרית הדבר מתייחס זנדבנק לחייה של דיקנסון כפי שתועדו בידי מכרים והיסטוריונים. הוא סומך את ידיו בעיקר על הביוגרפיה הנרחבת The Life of Emily Dickinson (1974) מאת ריצ'רד ב' סיוול, לפיו, במידה מסוימת, דיקנסון תיוותר תמיד – חידה. גישה יסודית זו שהמתרגם מאמץ לגבי החידתיות הדיקנסונית כקו מנחה לתרגום באה לידי ביטוי גם ברשימת הביקורת מאת רן יגיל על הספר, שהתפרסמה לאחרונה ב"הארץ" (28.4.22).

בנוגע לחייה האישיים, זנדבנק מונה מערכות יחסים משמעותיות, בין אם אמיתיות או מדומיינות, שניהלה המשוררת עם שלושה גברים. זנדבנק אינו מתייחס, לפחות באופן רשמי, לממצאים ביוגרפיים אחרים שעשויים ללמד שדיקנסון נמשכה באופן רומנטי גם לנשים. משיכה רומנטית כזו היא אחד מממצאיה של ההיסטוריונית פרופ' ליליאן פדרמן לגבי מערכת היחסים מלאת התשוקה של אמילי דיקנסון עם סוזן הנטינגטון גילברט דיקנסון (לימים גיסתה). קשר זה, שחרג מהנורמות של יחסי חיבה בין נשים בתקופתה, מתואר בספרה Surpassing the love of men (1981).

זהו פרט חשוב, משום שסוזן היתה מוזה משמעותית בחייה של דיקנסון כיוצרת. מכתבי אמילי לסוזן כללו לעיתים שירי אהבה, דוגמת אלה שפותחים בטורים "חָזָהּ רָאוּי לִשְׁלַל פְּנִינִים" (במקור ״Her breast is fit for pearls״), ו"הִתְבּוֹנְנוּת בָּהּ הִיא תְּמוּנָה –". שירים אלה תורגמו בידי רונן סוניס ופורסמו בנפלאתה – אנתולוגיה לשירה להט"בית בעריכת רונן סוניס ודורי מנור (חרגול, 2015). המשקפיים שמאמץ זנדבנק משפיעים בראש ובראשונה על החלטות הליקוט: אין בספר המוח רחב משמַים אף שיר שעוסק במפורש באהובה אישה.

כיצד הכריע זנדבנק איך להתייחס למושא האהבה בשירי האהבה המפורשים של דיקנסון שנכללו בספר? בעוד שהאנגלית אינה חושפת את מגדר מושא הפנייה השירית, העברית עושה זאת באופן יומיומי. בשיר "לילות פרא – לילות פרא!" (עמ' 31) שנקרא לעיתים כשיר אהבה ותשוקה ולעיתים כשיר שעוסק בחוויה דתית, זנדבנק הכריע מגדרית כך: "לֵילוֹת פֶּרֶא – לֵילוֹת פֶּרֶא! / לוּ הָיִיתִי אִתְּךָ / הָיוּ לֵילוֹת פֶּרֶא / עִנּוּגִי, עִנּוּגְךָ! / …/ לוּ רַק עָגַנְתִּי הַלַּיְלָה – בְּךָ". גם בשיר "למדנו את מכלול האהבה" (עמ' 63) זנדבנק בוחר פרשנות מגדרית חד־חד־ערכית: "אַךְ בְּעֵינֵינוּ זֶה מוּל זֶה / תֹּם נִבְעָר רָאִינוּ – / …/ לִפְתֹּר אֶת הַחִידָה הַזֹּאת, / שֶׁשְּׁנֵינוּ לֹא הֵבַנּוּ –".

אני מעריך שהביוגרפיה שראה זנדבנק לנגד עיניו היתה עבורו כלי פרשני שימושי שאִפשר לו להכריע בסוגיות מגדריות שעלו אגב התרגום, אולם היצמדות לתפיסה מסוימת של הביוגרפיה היא סד שמגביל את אפשרות הפרשנות של הקורא בעברית.

בו בזמן נדמה שזנדבנק בכבודו ובעצמו נוטל חלק בהותרת החידה הדיקנסונית, מרחיבת הפרשנות, על כנה. מצד אחד הוא מאמץ קו רשמי שמרני־פרשני באשר לנטייתה המינית של המשוררת, ומצד אחר הוא מאפשר לעיתים לקורא לפרש כדרכו. בשירים שעוסקים באהבה ובתשוקה באופן אלגורי, הוא מותיר את הגלוי גלוי ואת הנסתר נסתר, דוגמת הנעשה בשיר "שֵׁכר שלא הותסס אי־פעם" (עמ' 25), שיש הקוראים בו רמז לאובדן האהבה הפיזית, הממומשת, עם בת זוג.

מי את, אמילי דיקנסון של זנדבנק? האם את חידה או חידה פתורה? אוהבת גברים או שמא גם נשים? ייזהר הקורא – ויפרש.