אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה 

כשהייתי מפקדת גדנ"ע בשדה בוקר, האמנתי בכל ליבי שצה"ל, ככור היתוך וכצבא העם, יכול להעניק לבחורים ולבחורות צעירים מרקעים שונים הזדמנות שנייה, התחלה חדשה. זה מה שלימדו אותנו בקורס המפקדות בבה"ד החינוך, וזה מה שעזר לנו, מפקדות הגדנ"ע, להחזיק מעמד בשבועות ההדרכה הכי קשים. תחתיי, באופן אישי, עברו בוודאות יותר מ־300 חניכי גדנ"ע, שהחזיקו נשק וירו במטווח. כיום אני מסתכלת לאחור בזעזוע, מתקשה להאמין שזו האפשרות הטובה ביותר של צעירים וצעירות בישראל לשנות את נתיב חייהם, שאנחנו משתמשים בצבא ככלי למוביליות חברתית. שקרבה למדינה נמדדת באמצעות הקרבה, שכן רק לאחר שסדריק גרין, גיבור ספרו של גיש עמית, מסר את חייו למען למולדת, זכו הוריו המהגרים להכרה רשמית מן המדינה. 

סדריק הוא שילוב בין ספרות ביוגרפית המתארת את חייו ומותו בטרם עת של סדריק גרין, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה ב־22 בינואר 2024, לבין מחקר מקיף ומעמיק בסוגיית המהגרים, העובדים הזרים ומבקשי המקלט החיים כיום בישראל. הוריו של סדריק, אנריקו ואימלדה, היגרו לישראל מהפיליפינים: אביו עבד בשני בתי אבות ואימו החלה בטיפול בקשישים ועברה מאוחר יותר לעבודה בניקיון. כשסדריק היה בן שנה ושלושה חודשים בלבד, גורש אביו מישראל בידי משטרת ההגירה. הם שמרו על קשר מרחוק והתראו פנים אל פנים רק פעמיים, כשסדריק טס לבקר את אנריקו בפיליפינים. ככל שמתמידים בקריאה בספר מגלים יותר ויותר פרטים על חייו של סדריק, אך הם נותרים שטחיים, כמעט פלקטיים: הוא התחנך בבית הספר ביאליק־רוגוזין בדרום תל אביב, התאמן באגרוף תאילנדי, הסתבך עם אנשים לא טובים כשהיה נער, התחתן בגיל צעיר, נאבק להתגייס לצה"ל כלוחם ונפל בעת ששירת במילואים במלחמת חרבות ברזל. תחושת הריחוק מדמותו של סדריק, מהאדם שהיה, עשויה לנבוע מן הפרספקטיבה שממנה מסופר סיפור חייו: הפרספקטיבה של מורו לשעבר גיש עמית. 

אני מנסה לדמיין את עצמי בנעליו של עמית בשעה שלימד בבית הספר ביאליק־רוגוזין לפני שמונה שנים: מביט בכיתה המנומנמת שלפניו, הפנקס פתוח והיד כותבת, אין לדעת לאן חייהם יתגלגלו. אחת תהפוך למנהלת בית ספר, השני לדוגמן, שלישית תעבוד בחברת משלוחים. בינתיים הם עוד נמצאים בשלב הטרומי, זה שלפני הידיעה – ההצטמצמות המוחלטת של ריבוי אפשרויות העתיד להווה יחיד בזמן. 

אף על פי שעמית נפגש עם סביבתו הקרובה של סדריק ותיעד בפירוט את מחקרו על הקהילה הפיליפינית בארץ (וקהילת הזרים בישראל בכלל), הוא עדיין זר המתבונן מן החוץ. בתחילת הספר הוא אפילו מודה כי "במשך שנת לימודים שלמה לימדתי את סדריק פילוסופיה פעמיים בשבוע, ובכל זאת אני זוכר ממנו מעט מאוד. האמת היא שרק מעטים מבין התלמידים זכורים לי, רובם צפים בתוך הענן האמורפי של הזמן החולף, וסדריק, אולי מפני שהיה שקט מאוד, דהה בזיכרוני כמעט לחלוטין" (עמ' 27). נקודת המבט הזו יוצרת מצידה האחד אמפתיה יותר גדולה לדמותו של עמית, דמותו של המחנך הישראלי המעורב, הבוחר להאיר ולהעמיק בנסיבות חייהם של תלמידיו. ומצידה האחר, היא מייצרת ריחוק מסדריק, מהאדם שהוא היה: כל עדות או שיחה מתווכת דרך העדשה של עמית והאופן שהוא בוחר למקד אותה. תהיתי במהלך הקריאה איך היה הסיפור מסופר מנקודת מבטה של דניאלה, אלמנתו של סדריק, מנקודת מבטם של חבריו הקרובים לכיתה או של הוריו. ובכל זאת, עמית בחר לכתוב ספר על אותו תלמיד כמעט אנונימי משום שאכן יש כאן סיפור פוליטי גדול יותר על דמותה של החברה הישראלית ויחסה אל העובדים הזרים בקרבה, ובפרט אל ילדיהם – שנולדים ומתחנכים בארץ, אך אינם זוכים לאותו מעמד של שאר האזרחים במדינה. 

אחד מן הכלים הספרותיים הדומיננטיים של עמית הוא שימוש ברטוריקה של כנות, גם כשהיא מציבה את דמותו באור שלילי. באחד מן הרגעים הללו, עמית חושף בפני תלמידיו לשעבר – שהוא מזמין אליו הביתה כדי לדבר על סדריק, בלי לגלות להם שמדובר באיסוף חומרים לספר עתידי – שכתב עליהם ספר. מדובר בממואר "שנות לימוד", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2022. התלמידים מופתעים ונרגשים וממהרים לקרוא בו, ואף על פי ששמותיהם שונו, כולם מבינים מהר מאוד במי מדובר. עמית מתאר כיצד חשיפת הספר מעוררת בקרב הצעירים שמחה וחשש ממה ש"עשה להם", ובעיקר פליאה מכך שכלל לא עלה בדעתו לבקש את רשותם: "הכול אמת לאמיתה, ואי אפשר לבטל או לשנות את העובדה שלא עלה בדעתי לבקש את רשותם להשתמש בהם ובסיפורים שלהם, ושגם לא טרחתי, ודאי שלא באופן עקבי, לשנות את שמותיהם" (עמ' 62). אם כן, למי שייך סיפורם? האם בשם החירות האומנותית מותר לנו לחשוף פרטים ביוגרפיים של אחרים בלי רשותם? זהו רגע מטלטל בקריאה, בעיקר משום שהוא משחזר את אותה פגיעה באמון ובפרטיות של תלמידיו, קודם ב"שנות לימוד" וכעת בסדריק. איבי, שפרט אינטימי מחייו נחשף לעיני כל, אומר בחיוך עקמומי כי "אם היינו לבנים לא היית כותב עלינו ככה" (עמ' 63). הקביעה הזו אכן מעוררת מחשבה: האם עמית היה מתבטא באותה צורה לו היה מדובר בקולגות ישראלים, במשפחתו ובחבריו?

אלו רק שתי דוגמאות המשקפות את הכנות הבלתי מתפשרת של גיש עמית, את המוכנות שלו לעמוד בלתי צודק מול קוראיו. כאן טמונה גם גדולת מעשה הכתיבה: עמית אינו נרתע מלעסוק בשאלות של זהות ומעמד, אינו מתכחש למציאות העגומה שנפלה בחלקם של רוב תלמידיו לשעבר, ואף מרחיק לכת ומנסה לצייר תמונה רחבה יותר, מקיפה ככל האפשר של חיי העובדים הזרים, המהגרים ומבקשי המקלט בישראל. מדו"חות של רשות האוכלוסין וההגירה, דרך סיפור עלייתה ונפילתה של רוז פוסטאנס, המנצחת הפיליפינית של תוכנית הריאליטי "אקס פקטור ישראל", ועד לסקירה של הזרמים הנוצריים השונים בקרב הפיליפינים בארץ. כל חלקי הפאזל מצטרפים לכדי תמונת מציאות מורכבת, המצליחה לשים את הקוראים הישראליים, ולו לרגע אחד, בנעליו של האחר.

כולנו מחפשים להשתייך לסיפור גדול יותר. אם דרך המקצוע שאנחנו בוחרים בו, הקשרים האישיים שאנחנו בונים או המדינה שאנחנו בוחרים להגר אליה. אנחנו יכולים לרקום את הווייתנו אל הסיפור הגדול יותר של האנושות גם באמצעות מעשה הכתיבה: "הוא (הספר) מעורר בי שמחה, הוא גורם לי להרגיש, כמו תמיד בזמן שאני שקוע בכתיבה, שיש לי מקום בעולם, שאני לא רק צף בתוך עננה של חוסר-ממשות, עננה ששום דבר אחר – לא העבודה בבית הספר, לא גידול שלושת ילדיי – לא הצליח אף פעם לפוגג" (עמ' 61). הכתיבה מקנה לנו את כל היופי הזה, היא מאפשרת לנו לגעת באנשים זרים, היא אפילו עשויה לכונן שינויים גדולים בעולם. אך בל לנו לשכוח, ובפרט כשאנחנו כותבים על אנשים אמיתיים בשר ודם, שסיפורם האישי אינו שייך לעיתונאים או לפוליטיקאים, הוא אפילו אינו שייך לספרות ולהיסטוריה – הוא שייך בראש ובראשונה למשפחתם ולהם עצמם. סדריק הוא ספר חשוב, הן מבחינה חברתית והן מבחינה אתית, הוא מציב מראה לדמותה של החברה הישראלית וגם עליי הוא השפיע מאוד – המשכתי לחשוב עליו הרבה אחרי שסיימתי את העמוד האחרון. כולי תקווה שגם משפחתו של סדריק וחבריו לכיתה, שעבורם זהו אינו סיפור אלא חלק מבשרם ממש, מרגישים כך.