אלישבע – המשוררת העברית והזרה האולטימטיבית

לפני 100 שנה היא הייתה כוכבת־העל של השירה העברית, אך כיום אלישבע ביחובסקי מכונה בפי החוקרים "השכוחה והמוזנחת ביותר" בין ארבעת המשוררות המכוננות (רחל, אסתר ראב, יוכבד בת־מרים ואלישבע) בשירה העברית החדשה. ב־2025 מלאו 100 שנה לספר השירים הראשון שלה כוס קטנה, שהיה גם ספר השירה הראשון בעברית שאישה כתבה ופרסמה בחייה. אז, לפני 100 שנה, הפופולריות של אלישבע הייתה מדהימה – הן הקוראים והן המבקרים דיברו וכתבו על "רוּת מִגְּדוֹת ווֹלְגָּה", הגיורת שכותבת שירה בעברית. שלוש מהדורות ועוד מהדורה יוקרתית מיוחדת של ספרה נמכרו – הישג מרשים מאוד עבור משוררת שהייתה כמעט אלמונית עד אז. ערבי שירה שאלישבע קראה בהם משיריה התקיימו בכל הארץ. הם נקראו "נשפי אלישבע", ובאחת ההזמנות לנשף כזה נכתב שד"ר י' קלוזנר יפתח את הערב בדברי הקדמה בשבח המשוררת. 

למרות הפופולריות הרבה שזכתה לה אלישבע באמצע שנות העשרים, היא נעלמה לגמרי מהבמה הספרותית הארץ־ישראלית כבר בראשית שנות השלושים. אפשר לומר שהיא עברה כמו כוכב שביט בשמי הספרות העברית: מופע מרשים, אך קצר עד מאוד. 

אלישבע נולדה בשנת 1888 ברוסיה, בעיירה קטנה. אביה היה רוסי פרבוסלבי ואימה אנגלית־אירית. בגיל שלוש התייתמה מאם ועברה לגור במוסקבה אצל דודתה מצד אימה. הצד האנגלי של המשפחה, שבו גדלה, התבדל מהרוב הרוסי הפרבוסלבי והעריץ את התרבות ואת המורשת האירופאית המשפחתית. וכך נשארה גם אלישבע עצמה, דור שלישי למשפחתה המהגרת, זרה ברוסיה.

באותן השנים, דרך קשר עם חברה יהודייה שלמדה איתה בגימנסיה, החלה להכיר את הקהילה היהודית במוסקבה וגילתה את השפה העברית. אלישבע נמשכה לשפה הזאת, שהייתה בעיניה מרתקת ושונה. את האותיות למדה לבד מתוך ספר שהיה שייך לאחיה הבלשן, מומחה לשפות המזרח. ב־1913 הצטרפה ל"אגודת חובבי שפת עבר" במוסקבה, לאחר מכן המשיכה ללמוד בעצמה באמצעות קריאה, דיבור והתכתבות. ב־1915 החלה לתרגם מיידיש לרוסית, ולאחר מכן פנתה לתרגם יצירות עבריות (סיפורים של שופמן, גנסין וברנר). השירים העבריים הראשונים של אלישבע פורסמו בגיליון י"ג של כתב העת "התקופה" ב־1921 בוורשה. בהערת שוליים נכתב שיש לקרוא אותם בהגייה ספרדית. היו שם כמה שירים, ביניהם "מה קטנים היו הדברים" ו"מי יודע מתי את מנוחתי איבדתי?", ומחזור שנקרא בפשטות "שירי אהבה". קוראיה חשו שהיא קול רענן וחדש בשירה העברית ושיריה התקבלו באהדה. "למרת אלישבע ז'ירקובה, היי ברוכה על השירים היפים ששלחת ל'התקופה'. חן של פרחים ראשונים להם ורוך מיוחד במינו, רוך של אישה. אף הרשלנות הקלה שבצורה כמעט שאינה לפגם להם", כתב לה עורך "התקופה" יעקב כהן. למרות הנימה הפטרונית, שכיום הייתה ודאי מעצבנת מאוד את הנמענת, ברור שהעורך הנכבד העריך את השירים שנשלחו אליו. מאז ועד יום מותה כתבה ופרסמה אלישבע שירה, פרוזה ומאמרים אך ורק בעברית. 

שמעון ביחובסקי, יהודי ציוני, מקורב לגנסין וברנר ומזכירו של צ'לנוב, חיזר אחרי אלישבע בעקשנות במשך תקופה ארוכה, וב־1920 היא נישאה לו, בגיל מבוגר יחסית. בניגוד למה שהניחו הסובבים, אלישבע מעולם לא התגיירה והזוג נישא בנישואים אזרחיים. בני הזוג ביחובסקי חיו במוסקבה עד ששלטונות ברית המועצות החלו להתנכל למי שעסק בעברית ובספרות עברית. וכך, לאחר הולדת הבת מרים (מירה) בשנת 1925, המשפחה הקטנה עלתה ארצה. כבר באותה שנה ראה אור כוס קטנה (בהוצאת "תומר"), ובו שירים שנכתבו ברובם עוד במוסקבה. בן זוגה השתמש בקשריו בחוגים ספרותיים ציוניים כדי לסלול את דרכה בעולם הספרותי – דבר שבלי ספק גרם למשוררים אחרים להיות עוינים כלפי אלישבע. אברהם שלונסקי, למשל, כתב עליה מעין ביקורת מרושעת בחרוזים, וטען שהיא חסרת כישרון ושבלי הקשרים של בעלה לא הייתה זוכה לשום הכרה. אלישבע, שגם כך הרגישה מנותקת מחבורת הסופרים והמשוררים העבריים בשל מוצאה, נפגעה מאוד מדבריו. הקריירה הספרותית שלה נמשכה שנים ספורות בלבד – כבר ב־1929, אחרי ספר שירה נוסף, כמה סיפורים ורומן שכתבה, הפסיקה לפרסם את יצירותיה. 

ייתכן שהייתה מתגברת על התקופה הקשה שפקדה אותה כסופרת, אלמלא טרגדיה שפקדה אותה באותו זמן. בקיץ 1932, בעת מסע ספרותי בקישינב, נפטר ביחובסקי באופן פתאומי. אלישבע חזרה לתל אביב עם מירה בת השמונה, במצב כלכלי ונפשי קשה בעקבות מות בעלה. מאמציה למצוא פרנסה, בין היתר כספרנית בספריית "שער ציון", עלו בתוהו. היא עברה להתגורר בצריף בשולי תל אביב וגידלה את בתה בעוני רב. רק הודות לביאליק היא ניצלה מחרפת רעב, כאשר בזכות התערבותו זכתה לתמיכה זעירה מקרן ישראל מץ בניו יורק. בשלב זה ניתקה אלישבע את עצמה מהקהילה הספרותית בארץ, משום שהרגישה שהקהילה, שקיבלה אותה בתחילה בזרועות פתוחות, החלה להתנכר לה. באביב 1949 מצבה הבריאותי הורע והיא נפטרה בטבריה. אלישבע מעולם לא התגיירה, וכאשר נפטרה סירבו לקבור אותה בבית הקברות היהודי בטבריה. אך מעריציה מאגודת הסופרים, שזכרו אותה, הצליחו לקבור אותה לבסוף בבית הקברות בכנרת, לצד רחל המשוררת.

ואכן, שיריה של אלישבע נכתבו מתוך עמדה של זרה אולטימטיבית, לא רק גיורת או מהגרת, אלא זרה במהותה לסביבתה האנושית, הלאומית, התרבותית, הן ברוסיה והן בארץ ישראל. בשירה "הרוח נושבת לאורך הרחוב" היא מביעה את חוסר היכולת למצוא לעצמה מנוח:

 

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב

וְאוֹמְרִים: זֹאת רוּחַ הַיָּם.

– לֹא אֵדַע. אֶפְשָׁר שֶׁהַיָּם קָרוֹב,

אַךְ נַפְשִׁי מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְ"שָׁם".

 

רַק זֹאת אֵדַע: עֲשָׂרָה רְגָעִים

וְדִבּוּר שֶׁל "מָה בְּכָךְ", –

לֹא הָיָה זֶה אֹשֶׁר, וְלֹא חַיִּים,

וְרַק זֹאת נַפְשִׁי לֹא תִּשְׁכַּח.

 

וְעוֹד אֵדַע: תַּחַת שְׁמֵי גָּלוּתִי

שָׁאַפְתִּי לְאֶרֶץ־חַמָּה.

וְעוֹד: לֹא יָקֵלּוּ אֲסוֹן בְּדִידוּתִי

לֹא שָׁמַיִם וְלֹא אֲדָמָה.

 

שָׁמַיִם וְשֶׁמֶשׁ, זִמְרָה וּמָחוֹל…

וְאֵין מָקוֹם לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי…

הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת עַל פְּנֵי הַחוֹל,

וְאֵדַע: זֹאת רוּחַ נַפְשִׁי. ("חרוזים", עמ' 8–9)

 

"אֲסוֹן בְּדִידוּתִי" ו"שְׁמֵי גָּלוּתִי" מתארים הן את חייה ברוסיה והן את חייה בארץ ישראל. "וְאֵין מָקוֹם לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי" הוא ביטוי שמתאר היטב את חוסר השקט הפנימי המלווה את הדוברת. בניגוד לשימוש במזג האוויר ובתיאורי נוף שרווח מאוד בשירה הרומנטית הרוסית שממנה שאבה אלישבע את השראתה, כאן נקטה במהלך הפוך. היא פיצלה בין רוח הים, השמש והשמיים למה שהתחולל בנפשה וקבעה כי לא קיים נוף תחת השמש שיספק לה את תחושת הבית המיוחלת. כך היא ביטאה תחושת זרות אימננטית מהותית ומוחלטת.

לאחר שעלתה לארץ, התייחסו רבים לאלישבע בעיקר כאל תופעה חריגה וחד־פעמית , "פלא" של "גויה שכותבת עברית", כמו שהיא עצמה העירה במרירות באחד הראיונות המאוחרים שלה. בעיניי, הדבר לא עושה צדק עם יצירתה, שיש בה מקוריות ועומק. גם אחרי שקשרה את חייה לגורלו של העם היהודי, מתוך חיפוש וגעגוע לדבר – מה שקשה היה לה למצוא בתוך החברה שגדלה בה. התקווה שלה להשתייך למשהו נכזבה. כיצד היא עצמה הסבירה את הקשר שלה ליהדות? אין לה שירים רבים שמתייחסים לכך, אך אחד מהם, "נראית לי עיר נידחת",  משיב:

 

נִרְאֵית לִי עִיר נִדַּחַת

עָלֶיהָ הָעֶרֶב דּוֹמֵם

וְהַבַּיִת שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי

עוֹמֵד בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם.

 

גַּם אָז הָעֵצִים הֶחֱרִישׁוּ

הֶעָלִים נָשְׁרוּ לְאַט

הָעֶרֶב בִּשְׁמֵי־הַבְּדֹלַח

הִדְלִיק כּוֹכְבֵי־השַׁבָּת…

 

וְרָחוֹק – יָשַׁב לו נַעַר

עַל סֵפֶר יָשָׁן־נוֹשָׁן,

וְלָמַד בְּנִגּוּן־קֶּדֶם

בְּבֵית־מִדְרָשׁ יָשָׁן – 

 

וְהִגִּיעַ נִגּוּן־הָעֶצֶב

אל הָעִיר הָרְחוֹקָה,

וְהָיָה לְשִׁיר־הָעֶרֶשׂ

עַל שְׁנָתִי הַמְּתוּקָה.

 

יָשַׁנְתִּי וְלֹא שָׁמַעְתִּי…

הַבַּיִת כֻּלּוֹ שָׁקַט,

וְכוֹכְבֵי־הַבְּדֹלַח בֵּרְכוּנִי

בִּשְׁלוֹם עַרְבֵי־שַׁבָּת. ("כוס קטנה", עמ' 10–11, נכתב במוֹסְקְבָה ב־1924)

השיר נפתח בתיאור של עזובה פיזית ורוחנית: עיר שוממה ונידחת בלי שלווה או הנאה – תיאור ספרותי שכיח למדי של עיר פרובינציאלית רוסית. "הֶעָלִים נָשְׁרוּ לְאַט" – זה המוות האיטי והעצוב של הטבע, המזכיר את הסופרים הרוסים שתיארו את השממה הרוחנית בפרובינציה הרוסית, לדוגמה צ'כוב או בונין. השיממון המתואר בשני הבתים הראשונים מתקשר עבור הדוברת ללידתה ("וְהַבַּיִת שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי"), ואולי לגורלה כיתומה מאם שאביה נטש אותה. אך בבית השלישי יש "ו" המסמלת את המהפך בשיר: נכנס אליו הנער היהודי. הוא נושא עימו את המסורת הרוחנית שלו. הדמות הזו מעניקה משמעות ושלווה לחיי הדוברת, עוד לפני שהיא בכלל יודעת זאת. הניגון מגיע אל העיר שלה באופן מיסטי ומשפיע על חייה: בשתי השורות האחרונות של השיר היא טוענת שהיא חשה מבורכת בידי הכוכבים. השממה מתחלפת בברכה. אפשר לשאול כיצד הגיע הניגון אל הדוברת, שהייתה בעיר רוסית, בתרבות אחרת, נפרדת לגמרי מהתרבות היהודית ובלי שהיה מגע כלשהו בין שתיהן – אך נדמה שאלישבע רואה בכך דבר מה טבעי לגמרי, בעולם הרוחני שרק הנפש חשובה בו. זהו מרחב אחד ולגיאוגרפיה אין בו השפעה, רק לרוחו של אדם. 

השיר מנמק את סיבת המשיכה של אלישבע לתרבות היהודית, שאינה רק תרבות זרה ואקזוטית, אלא גם תרבות גבוהה, תרבות הספר: הקסם הוא הלימוד. בעיניה זוהי מסורת של רוחניות, אפילו עם ניחוח קלאסי כמו לטינית או יוונית עתיקה – אך יחד עם זאת יש בה חמימות, ביתיות, משפחתיות. החיפוש אחרי אוצרות הרוח והשלווה שנסוכה במסורת של רוחניות הוא שמושך אותה.

אלישבע כתבה במכתב לידידה ד"ר מ' נביאסקי: "יש בי שתי נשמות – אחת רוסית ואחת עברית". הנשמה הרוסית היא הנשמה שאיתה נולדה, אך העברית – הופיעה יש מאין, לא ברור מהיכן, וגם קבעה את הדרך בשבילה, כיוצרת. למרבה הצער, החיבור הזה אמלל את אלישבע בסופו של דבר. לכן גם בשיר הנאיבי מעט, שמבטא את המשיכה לעם היהודי, לתרבותו, לשפתו, ישנו יסוד של עצב על חוסר היכולת להשתייך ("וְהִגִּיעַ נִגּוּן־הָעֶצֶב / אל הָעִיר הָרְחוֹקָה"). 

שיר אחר של אלישבע, שנכתב כבר בארץ ישראל, הוא אחד השירים הידועים ביותר שלה, ושמו "על חוף ים כינרת". הוא הולחן והתקבל כשיר פסטורלי ונעים, בדומה לשיריה של רחל על כינרת. אך כבר בקריאה ראשונה ניכר כי התפיסה הזאת אינה ממצה את השיר. אלישבע מאמצת, כביכול, את הקאנונים הספרותיים העבריים־הציוניים – ובו־זמנית חותרת תחתם. כלומר, אם בחברה הציונית יש לכתוב, למשל, על הכינרת ולהביע את האהבה אליה ־– נעשה זאת, אך מתחת לפני השטח תופיע משמעות אחרת לגמרי:

 

חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ מִתְלַחֲשִׁים הַמַּיִם;

יַם כִּנֶּרֶת נָח בְּשֶׁקֶט עַד.

בַּת־שְׁחָפִים עָבְרָה צְחֹרַת כְּנָפַיִם.

רֶגַע – צֵל חָלַף עַל־פְּנֵי הַמַּיִם,

רֶגַע – צְלִיל הַשִּׁיר בַּלֵּב רָעַד.

 

כִּרְאִי שֶׁל כֶּסֶף בַּמִּסְגֶּרֶת

הֶהָרִים הַמִּתְנַשְּׂאִים סָבִיב, –

אֶל הַשַּׁחַק מַבִּיטָה כִנֶּרֶת,

וּבְלַחַשׁ מַיִם מְסַפֶּרֶת

עַל סוֹדוֹת עוֹלָם – וְאֵין מַקְשִׁיב.

 

לֹא, לֹא כָּאן אָשִׁיר! הַאִם אַפְרִיעַ

אֶת יְפַת הַשֶּׁקֶט מִשְׁנָתָהּ?

כַּאן אֵשֵׁב בֵּין יָם וּבֵין רָקִיעַ,

וְאֶדְמֶה, כִּי גַם הַקֵּץ הִגִּיעַ,

כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָּהּ. ("חרוזים", עמ' 54)

 

השקט בולט פה מההתחלה: השורה "חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ מִתְלַחֲשִׁים הַמַּיִם" משרה אווירה של נמנום על הקורא. בבית הראשון מתעורר בדוברת הרצון לשיר (לכתוב) – אך רק לרגע. אווירת השקט מחניקה את הרצון הזה, כפי הנראה, חיש מהר. בבית השני גיבורת השיר הופכת לגיבורה היחידה, מחליפה את מי שאמורה לספר, לדבר. ובבית האחרון, המתחיל בסירובה לשיר (לכתוב), הדוברת ממקמת את עצמה "בֵּין יָם וּבֵין רָקִיעַ" – כלומר באיזה מרחב לא ברור, העיקר לא על האדמה הקדושה של ארץ ישראל. בבית השלישי המשוררת קוראת: "לֹא, לֹא כָּאן אָשִׁיר!". זו שתיקה של אכזבה, הנובעת מתחושה של היעדר מקום לדיבור שלה, לשירה שלה ולהכרה כי תשוקת השייכות שלה נידונה להישאר בתחום הפנטזיה: "וְאֶדְמֶה, כִּי גַם הַקֵּץ הִגִּיעַ, / כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָּהּ". העיקר בשיר – תחושה של תלישות, חוסר ודאות ומחסור בנקודת עגינה, שהם, אולי, העמדה הפואטית החדשה שהמשוררת מסגלת כלפי הטבע הארץ־ישראלי. לא רק המשוררת משתיקה את עצמה כאן, גם הכינרת עצמה, כביכול, מתקשה להתבטא: היא מספרת על סודות עולם – אך "אֵין מַקְשִׁיב". המטפורה ברורה: הכינרת היא האישה הכותבת, ואיש אינו מקשיב למה שיש לה לומר, גם אם הדברים חשובים מאוד ("סוֹדוֹת עוֹלָם"), וכך הכינרת הופכת להשתקפות של הדוברת בשיר. אחרי שכתבה מאות שירים לטבע האירופאי שהיה אהוב ליבה, אלישבע מתקשה להסתגל למרחב הגיאוגרפי החדש שלה, השורות האחרונות יכולות אומנם להצביע על דבר מה אופטימי: "כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָּהּ". אך אם קוראים אותם, כהמשך לשיר, קשה לטעון שמדובר באמת ברגיעה ובהשלמה. ומהי אותה המולדת של הנפש, שנמצאת בין ים לבין רקיע? לא סביר שהכוונה לארץ ישראל. אלישבע מרבה להתייחס בשיריה לאיזה מרחב רוחני שלא קשור בהכרח לנקודה גיאוגרפית כלשהי. ככל הנראה, זו המולדת שאליה היא מתכוונת גם כאן: הרוחניות האוניברסלית, מולדתן של הנשמות באשר הן.

שיריה של אלישבע מעניקים מענה אחר לשאלת היעלמותה מהנוף הספרותי – משוררת זרה, שנתפשה לכתחילה  כאקזוטית ומרתקת ובהמשך התרחקה מהנרטיב השולט בספרות הציונית של התקופה. אלישבע לא כתבה בהתלהבות על נופיה של הארץ כמו שעשתה רחל, למשל, ולכן לא הייתה יכולה לשמש "משוררת לאומית". היא גם לא יכלה להתחרות בסמל הציוני הטרגי שרחל בלובשטיין גילמה. היא הייתה, אחרי הכול, שונה מאוד, לא הבינה את החברה היהודית בארץ ישראל ולא התחברה להלך הרוח החלוצי של העלייה השנייה והשלישית. וכך היא ספק נדחפה, ספק דחפה את עצמה לשוליים.

בתור מי שעלתה לארץ בגיל 15, ועד עכשיו, מרגישה לרגעים זרה מאוד לקולקטיב הישראלי, אני סבורה שסיפור חייה ויצירתה של אלישבע הוא מקרה ייחודי שיש לו השלכות עכשוויות משמעותיות. הזהות הפרטיקולרית שלה ומחויבותה לעברית ולכתיבה בעברית רלוונטיות לימינו, ואזרחי ישראל שאינם יהודים אך מדברים ויוצרים בשפה העברית, ולא ברוסית או ערבית, למשל, יכולים להזדהות עם סיפורה: הם אינם יהודים, אך זהותם מחוברת לעברית ולספרות העברית. כיום, 100 שנה מאוחר יותר, אלישבע אולי כבר לא הייתה צריכה לבחור באיזו שפה לכתוב, והייתה יכולה לכתוב בכל שפה ששלטה בה – בין אם זו אנגלית, גרמנית, עברית או רוסית – כמו שיוצרים פלסטינים כותבים לפעמים בערבית ובעברית, ובני דור אחד וחצי של העלייה הרוסית כותבים בעברית וברוסית. אך גם למי שלא משתייך בהכרח למיעוט לאומי או דתי, אלא פשוט חש שאינו שייך מסיבה זו או אחרת, יכול להזדהות עם הדוגמה של אלישבע כזרה שתובעת מרחב ומקום ליסוד של הזרות שלה. אילו הייתי מקימה מועדון ליוצרים כאלה, היה ראוי לקרוא לו על שם אלישבע.