הספרייה הלאומית החדשה היא מקום מרשים. קירותיה החיצוניים בנויים מלבנים שמעוצבות כאותיות של אלפבית מדומיין. רצפתה מוזאיקת עץ מלא. מסדרונות אולם הקריאה עשויים גלילי עץ, הקירות אבן, וחלונות הזכוכית העצומים מוקפים משקופי עץ בהירים ומשקיפים על פארק שכולו יֶרֶק. זו חוויה חזותית, אבל גם טקטילית מאוד. מתחשק לגעת ולהרגיש.
כאשר התהלכתי בין חדרי הספרייה שב ועלה על דעתי שירו של אהרן שבתאי, ״נמל התעופה בן גוריון״: ״אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֱלֹהִים / אֵיזֶה אֵיזֶה אֵיזֶה אֵיזֶה אֵיזֶה אֵיזֶה אֵיזֶה / מִסְדְּרוֹן מִסְדְּרוֹן מִסְדְּרוֹן מִסְדְּרוֹן מִסְדְּרוֹן מִסְדְּרוֹן / שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ שַׁיִשׁ / אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן אֶבֶן / וּזְכוּכִית וּזְכוּכִית וּזְכוּכִית וּזְכוּכִית וּזְכוּכִית וּזְכוּכִית …״ ("מבחר ושירים חדשים", עם עובד 2021, עמ׳ 346).
שירו של שבתאי, שנכתב זמן קצר לאחר פתיחת הטרמינל החדש בנתב״ג, הוא קריאת התפעלות, גם אם אירונית, מהמבנה המרשים שמזמין מצד הנכנסים אליו קריאות של ״אוּ!״ ו-״אָה!״ בדרך אל המזוודות. בשני המקרים, הטרמינל והספרייה, יש מן ההיכל: מבנה רחב ידיים, שלו חדרים רבים ומסדרונות, שמתכנס במרכזו אל חלון־תקרה עגול בנוסח כנסייתי. ואכן, קשה שלא לחשוב על כנסייה כאשר נכנסים אל אולם הקריאה המרכזי של הספרייה. הסקיילייט, מרפסות הקומות הגבוהות, גלילי העץ שמזכירים בצורתם צינורות עוגב, החלונות הגדולים והאור הטבעי ששוטף את הכול. אלו מעוררים תחושות של פליאה, של שגב, של רוח.
יותר מפעם יצא לי לשבת לכתוב בספרייה הלאומית. הספרייה היא מקום טוב לעבוד בו, האור הטבעי, החלל הרחב, האווירה הלמדנית – כל אלו מעודדים את הכתיבה. באחד הימים הוביל אותי רצף כלשהו של אסוציאציות לרצות לקרוא ב"מאדאם בובארי". באותו רגע היה לי דחוף מאוד לשים את ידי על הספר, לעיין בו, אולי למצוא שורות נשכחות שיעוררו בכתיבתי דבר מה בלתי צפוי. פלובר, חשבתי – אני בטוחה שיש כאן פלובר. עליתי אל הקומה העליונה של אולם הקריאה, שם נמצאת הספרות האירופית, ואף על פי שהספרים שם מעטים, חיפשתי זמן רב.
מאחורי המדפים נקבע חלון ראווה ענק שפנה אל אולם הכניסה הראשית של המבנה. תוך כדי חיפושיי, הפכתי למוצג מעורר עניין עבור שלוש קבוצות מבקרים שעמדו מעברו השני של החלון והגיעו לסיור מודרך בספרייה. הם עמדו והתבוננו בסקרנות, והמדריכות שלהן הצביעו לכיווני, אולי אפילו עליי – מוצג חי של ממש. הרכנתי את עיניי ומיהרתי לחזור לחפש. לבסוף מצאתי שני כרכים ישנים, צנועים וצנומים של כתבי פלובר בצרפתית, סֶה טוּ. ומאדאם בובארי אַין.
״אבל ראית את הרובוט?״ ישאלו אותי שוב ושוב אלו שאתלונן בפניהם על מבחר הספרים הדל שמוצג על מדפי הספרייה.
במבנה החדש של הספרייה הלאומית כמעט כל הספרים מאוחסנים במה שנקרא ״הרובוט״. עשרות אלפי ארגזים מלאים ספרים שמסודרים, שורות־שורות, בעומק של חמש קומות מתחת לפני הקרקע. הם מתופעלים בידי ארבע זרועות רובוטיות שעסוקות כל העת בנסיעה מעלה ומטה, אחורה וקדימה, כדי לאתר ספרים שהוזמנו, או לאחסן ספרים שקוטלגו. אפשר לרדת לקומה מינוס אחת ולצפות בפעילות הרובוט דרך חלון זכוכית. אם ראיתם פעם סרטון של המחסנים של אמזון, כך בערך זה נראה: מוצרים נשלפים מהמדף ומוסעים על מסילות עד שהם מגיעים ליעדם. ירדתי כמה פעמים כדי לצפות ברובוט, והמצפה תמיד היה מלא אנשים נרגשים שצילמו את הזרועות עולות ויורדות ושולות ארגזים מן המעמקים.
אני התעניינתי פחות בפעילותו של הרובוט ויותר בשאלה: היכן נמצאים הספרים? לפי אחד הספרנים במקום, יש יותר ממאה אלף כרכים בתצוגה. אבל כאשר ניגשים למדפי הפרוזה והספרות, מוצאים בהם כמה מאות ספרים בלבד. לספרות העברית, פרוזה ושירה גם יחד, הקודשו שתי כונניות ספרים צנומות שאינן מלאות עד סופן: מלמעלה, מלמטה, מהצדדים, יש מקום לעוד ספרים. אבל הספרים אינם. העיצוב המרשים של המבנה, לצד תשומת הלב היתרה שהרובוט זוכה לה, מצביעים על העניין האמיתי של מרבית המבקרים בספרייה: לא הספרים הם מוקד העניין, אלא המקום.
חוק הספרים בישראל מחייב מסירת שני עותקים של כל דבר דפוס שרואה אור בארץ. כך שלספרייה הלאומית יש את האוסף המקיף ביותר בעולם לספרות עברית מקורית, ולספרות שתורגמה לעברית. אך לספרי הפרוזה והשירה כמעט אין זכר מעל פני האדמה, שכן רובם ככולם נשלחים באופן אוטומטי היישר אל בטן הרובוט.
שאלתי את אותו ספרן מדוע אין ספרי ספרוּת בתצוגה, והוא הסביר שהספרות, לפי הספרייה הלאומית, אינה נחשבת "אוסף". הספרים שכן מוצגים באולמות הקריאה מחולקים לפי חמישה אוספים מרכזיים: יהדות, ישראל, קבלה, אסלאם ומדעי הרוח. כיוון שהספרות אינה אוסף, אין צורך להציגה במרחב, ואין אוצר מסוים שאחראי עליה ועל בחירת הספרים הבודדים שבכל זאת שוכנים על המדפים.
לפי נתונים שפרסמה הספרייה הלאומית, בשנים האחרונות ספרי פרוזה הם ״סוגת הספרים הגדולה ביותר שיצאה לאור״. בשנת 2023 יצאו קרוב ל־2,000 ספרי פרוזה ושירה, כאשר רובם ספרי מקור שנכתבו בעברית. לכאורה יש שגשוג בתחום הספרים, אך מתחת לפני השטח (או מתחת לפני האדמה, במקרה של הספרייה), מתרחש תהליך אחר, תהליך שבו הספר, הספרות והספרייה הולכים ונפרדים, הולכים ומתנתקים זה מזה.
״אבל ראית את הרובוט?״ יפצירו וישאלו אותי בשנית ובשלישית, ״את יכולה להזמין כל ספר ויביאו לך אותו עם הרובוט״. מה שמציעים לי כאן מזכיר לי ספרייה דיגיטלית, ולא ספריית נייר וחומר: אפשר לקבל כל ספר בהתראה של רגע, אבל אי אפשר לדפדף. חשבתי על הקינדל שלי, מכשיר אהוב ומוערך שבזכותו אני קוראת כל ספר באנגלית שעולה על דעתי, אפילו ביום שבו הוא רואה אור, ולא נדרש ממני לטוס לחו״ל או ללכת לדואר. אבל הקינדל, עם כל החשיבות שלו בחיי, אינו זהה לספר נייר. אין לו ריח, הוא אינו צובר אבק ואני לא יכולה להשאיר סימונים בין דפיו (אוזני חמור, הערות קטנות בשוליים, כתמי אוכל ומשקה). חשוב מכך: הוא אינו מאפשר פתיחה אקראית בעמוד מסוים, דפדוף מהיר אחורה כדי לתפוס מחדש דבר מה שנשכח, ואין לו קיום חי, אורגני, במרחב הביתי או הציבורי. קשה לי לתאר כמה פעמים ישבתי בבית כאשר עיני קלטה בטעות שדרת ספר שקראתי לפני שנים, וכיצד רגע זעיר זה שינה את מצבי התודעתי, הרגשי, ואפילו הרוחני.
לספרים כאובייקטים יש תכונות מיסטיות. הם דורשים שנמשש אותם, שנריח אותם, שנחטט בהם. כאשר אני הולכת לספרייה אני לא רוצה לרכון אל המחשב ולמלא טפסי הזמנה דיגיטליים. אני רוצה לבהות במדפים ולתת לעיניי לנחות במקרה על כרך שלא ידעתי על קיומו. אני רוצה לנבור בספרים, להוציא, לפתוח, להחזיר, לקרוא מעט, ללכת רגע הצידה ולהתייחד. אני רוצה לתת לאלי המזל לארגן לי צירופי מקרים, וכאשר אני כותבת, אני רוצה שאותם צירופי המקרים יובילו אותי בבחירותיי.
שירו של שבתאי שהוזכר לעיל מתחיל במילה ״אלוהים״. זוהי דרכו להכניס את הקורא, ראשית כל, אל אווירת הקדוּשה של נמל התעופה, של השיר, של הכניסה אל ארץ הקודש. אלא שאלוהים של נתב״ג, ככל שהוא מרשים ומהדהד (שיש שיש, אבן אבן, זכוכית זכוכית), אינו מוביל, בסופו של דבר, אלא למסוע המזוודות. גם במקרה של הספרייה הלאומית, נדמה שכל הדרכים מובילות אל מסוע חשמלי של ספרים, וגם במקרה זה, האירוניה מצויה במעבר שבין האלוהי והמכני.
ובמסדרון הזה, שבו עוברת הספרות, עובר גם המנגנון שלה. מי שבקיא מעט בנעשה בשדה, יודע על המשברים הרבים שפוקדים אותו: חוגי הספרות באוניברסיטאות נאבקים לשרוד, ספרים רבים מדי רואים אור במימון מחבריהם, הוצאות ספרים רבות מדווחות על קשיים וההסכמה הכללית היא שאנשים קוראים פחות ופחות; וכך, בין הספרות ובין הספרים הבור הולך ונפער, הולך ומעמיק, אל קומות המרתף של הספרייה. ספרי הפרוזה והשירה אינם חלק מההיכל המפואר, הם נשלחים אל כור המצרף הצונן של הרובוט, וכל עוד הם שם, בלימבו הזה, אין להם אפשרות לתפקד כספרות של ממש, כספרות חיה. בינתיים, הם לא יותר מקטלוג.
וייתכן הסבר נוסף, זה המצוי בשמה של הספרייה: ״הלאומית״. ייתכן שאוצרי הספרייה אינם מתעניינים כלל בספרות החדשה של עמנו. אולי זו הצהרה של ממש: מה שחשוב היא ההיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל, יהדות, קבלה, מחקר הדתות, כל זה – כן; אבל הספרות שלנו – לא. ואם הספרייה הלאומית שלנו אינה מחשיבה מספיק את ספרותנו, כיצד יחשיבו אותה הסטודנטים, המו״לים, ואפילו הסופרים עצמם?