ילדי דור ה־X למדו בודהיזם מוגז עדין בגרסת הוליווד משובר הקופות "מטריקס" (1999), שבו פוגש במסעו ניאו הגיבור (קיאנו ריבס) ילד גלוח ראש בלבוש נזיר שיכול לשלוט בחפצים בכוח המחשבה. הילד מפתל כף מתכת מול עיניו המשתאות של הגיבור וכשזה מנסה ללמוד איך לעשות זאת בעצמו אומר הנזיר הקטן את המשפט שהפך למטבע לשון: "There is no spoon". משמע, אינך רואה את הדברים כהווייתם ומה שחשבת שהוא ממשות אינו אלא אשליה.
ב־7 באוקטובר 2023 איבדתי את יכולתי לקרוא שירים כהווייתם, אם אי פעם הייתה לי יכולת כזו. 7 באוקטובר מציץ מאחורי כל שיח, מתוך כל סבך, נוכח מאחורי כל דלת. אני קורא אותו אל תוך שירים שנכתבו לפניו, קל וחומר בשירים שנכרכו לספר אחריו. עליי לנקוט בזהירות־יתר כקורא שירה, לבל אקרא לשווא את 7 באוקטובר לתוך שירים.
בזהירות המתבקשת אטען שהזמנים הרועדים שלנו, ספרה החדש של יערה שחורי, עוסק באופן ישיר בחוויה הרגשית של 7 באוקטובר ואילך. יתכן שהמאורעות היו הטריגר לפרסום ספר שירה שני, 14 שנים אחרי "אצבע, שן, כנף" (2010). ביניהם פרסמה שחורי, סופרת, משוררת פעילה וד"ר לספרות עברית את ספרי הפרוזה "שנות החלב", "אקווריום", ו"שעת השקרנים", את האוטוביוגרפיה "שנות העשרים" ולאחרונה גם ספר ילדים בשם "דרושה תאומה".
החוויה המרכזית בספר היא פחד מוות והתפכחות מאשליה של ביטחון. "אֲנִי מְקַוָּה שֶׁלֹּא נָמוּת הַלַּיְלָה" מדקלמת הדוברת (פעמיים) באחד השירים שמבטאים בבהירות חרדה קיומית – "התקווה, או: אני מדברת אל החתולה שלי" (עמ' 10, להלן "התקווה"). לכאורה הסכנה שהדוברת חוששת ממנה מוחשית – "אֲנִי מְקַוָּה שֶׁטִּילִים לֹא יִפְּלוּ עַל הַבַּיִת". אבל בפועל, מלאך המוות הוא זה שמסתובב בשיר – "בְּכָל רֶגַע הַמָּוֶת בְּכָל רֶגַע עַכְשָׁו", "אֲנִי רוֹאָה […] אֶת הַנֶּקֶב בַּצַּוָּאר / אֶת הַגּוּף שֶׁנֶּחְרָךְ מַהֵר אוֹ לְאַט".
מתוך הפחד מצליחה שחורי לומר דבר מה על שירה באמצעות מניפסט שהיא מפקידה בידי הדוברת: "בְּלִי אָב בְּלִי יַלְדָּה בְּלִי אָהוּב לֹא אַתָּה לֹא הִיא / שׁוּרָה קְצָרָה אֲנִי יְכוֹלָה לִתְפֹּס / כְּשֶׁהַכֹּל נִשְׁמָט" (שם). כלומר, היריעה השירית הצרה מתאימה לעת הזו, שהעולם רועד ומאיים לקרוס בה. שורה קצרה אפשר לתפוס, בין אם במשמעות להבין או להציל. ההיאחזות בשורה הקצרה, בשפה, בשירה, כשהכול נשמט, עשויה להיות מחווה מודעת לשיר חסר השם "אַתְּ הָיִית מוֹתִי: / בָּךְ יָכֹלְתִּי לֶאֱחֹז / כְּשֶׁנִּשְׁמַט מִמֶּנִּי הַכֹּל" מאת פאול צלאן (מגרמנית: שמעון זנדבנק), שהדובר נאחז בו דווקא באהובה, בעצמו או באל (אפשרויות פרשניות נוספות שמציע המקור בגרמנית) כדי לשרוד אחרי מותו המטפורי.
היאחזות הדוברת בשפה מתגלה כחוויה חמקמקה ומתסכלת. תפילתה לשחרור חטופה מתנסחת "בְּאוֹתִיּוֹת שְׁבוּרוֹת" ("תפילה", עמ' 38) ועל עצמה היא מעידה "אֲנִי כְּחֻלָּה מֵרֹב מִלִּים" (עמ' 60). בין אם המילים הן מערבולת שבה היא טובעת, חבּוּרות שמלמדות על מכות העבר או "בלוז" מלנכולי, הן אינן מציעות נחמה.
הטורים שפותחים את השיר "יומן" מחלקים את חיי הדוברת לחיים שהיו ולחיים כעת: "אֵין צֹרֶךְ בְּשָׁעוֹן כְּדֵי לָדַעַת / הִנֵּה אֶמְצַע הַחַיִּים". השיר, שפורסם כבר ב־2017, אז בלי שם, בכתב העת "המוסך", הוא דוגמה לשיר שראוי לקריאה חדשה מנקודת המבט של החיים אחרי 7 באוקטובר. אם בעבר סימנו טורים אלה קו פרשת מים בעולמה, כעת הם עשויים להיקרא גם כביטוי לחוויה קולקטיבית. הבחירה של שחורי לכלול בספר שירים שעוסקים לכאורה גם בנושאים אחרים לגמרי, דוגמת הורות, זוגיות ואובדן, בין אם נכתבו לפני או אחרי 7 באוקטובר, מזמינה קריאה שלהם דרך הפרספקטיבה הרחבה העכשווית.
בשירים שעוסקים ישירות בחוויות 7 באוקטובר ואילך יש גודש אדיר של דם, אש, פחד ומוות בערבוביה. להלן כמה טעימות: "דם – "אֵיךְ נִתְקַע בְּפִינוּ שִׁיר הַדָּם / יָפֶה וְרָטֹב וְעָשִׁיר וּמְפַרְפֵּר וּמַעֲלֶה בּוּעוֹת וְנִקְוָה וְאָבוּד" ("זאבי", עמ' 20); "צֶבַע יְסוֹד פֶּצַע מְדַמֵּם דָּם שֶׁשָּׁקַע" ("בשפה שבה אומרים כחול במקום לומר אלוהים", עמ' 22); "אש – "אֵין כָּאן דָּבָר חוּץ מֵאֵשׁ" ("תיזהר הקונה", עמ' 26); "בָּעֲרוּ וּבָעֲרוּ הָאֶצְבָּעוֹת" ("עדן", עמ' 33); "פחד ומוות – "הַפַּחַד צוֹמֵחַ בִּגְרוֹנִי" ("התקווה", עמ' 10); "הַמֵּתִים תּוֹלִים עַצְמָם מֵהָעֵצִים בִּרְצוּעוֹת" ("הגן", עמ' 35), "הַחַיִּים מְנַגְּנִים בָּנוּ אֶת הַשִּׁיר הַיָּשָׁן עַל מָוֶת / וְהַחַיִּים קוֹל שֵׁנִי לַשִּׁיר הַיָּשָׁן עַל מָוֶת" ("זאבי", עמ' 20). אפילו בשיר על חופשה עם הבת ביוון מפציע המוות "אֲנַחְנוּ בְּחֻפְשָׁה וְלָכֵן אָסוּר לַחֲשֹׁב עַל הַמָּוֶת / אֲנַחְנוּ מְנַצְּחוֹת אֶת הַמָּוֶת" ("חופשה", עמ' 82). נהרות הדם והמוות יוצרים תחושת דרמה כמעט מתמדת, אבל עלולים להביא את הקורא לרוויה.
בחלק מהשירים מבליח פחד שקשור לאובייקט מהעולם האמיתי דוגמת טילים ("התקווה", עמ' 10). מנגד משובצים בחלק מהשירים דימויים חזותיים חידתיים דוגמת "לְכָל הַתַּנִּינִים עֵינַיִם צְהֻבּוֹת / וּשְׁמָם צְפַרְדֵּעַ" ("מיכאל", עמ' 30), ואין אפשרות לקרוא אותם באופן חד־משמעי. רוב שירי הספר נעים בין שני קצוות אלה ומייצרים קונקרטיות חמקמקה שהמרחב הפרשני שלה לא מבוטל. כך למשל השירים שמופיע בהם מוטיב העשב. בשיר הקינה "עדן", "בּוֹכִיוֹת בְּנוֹת הָאָרֶץ כֻּלָּן" (עמ' 33), שנקרא כקינה לעדן זכריה ולעדן ירושלמי, החטופות ממסיבת הנובה שנרצחו בעזה, אומרת הדוברת "שׁוּב זָחַלְנוּ בָּעֵשֶׂב הַגָּבוֹהַּ" אחרי הישמע הבשורה. השימוש בצירוף המילים "בעשב הגבוה", שמו של מותחן שמבוסס על נובלה בעלת אותו שם מאת ג'ו היל וסטיבן קינג, משווה לשיר נופך של אימה ומסתורין.
הצירוף "בעשב הגבוה" מופיע פעם נוספת בשיר הנפלא "תפילה" (עמ' 38) ובו נוסף רובד של גאולה. הדוברת מבקשת מחטופה חיה שנמצאת בפאתי העיר עזה לעבור בעשב הגבוה מטיל המורא בדרכה חזרה הביתה. השיר הוא קריאה החלטית ונואשת לשובה של אותה חטופה מעזה – "מִן הַפִּיר הֶחָשׁוּךְ בּוֹאִי / מִתּוֹךְ שֶׁבֶר וּסְעָרָה בּוֹאִי". בשונה מתפילות שפונות לאל בבקשה להתערבותו, כאן פונה הדוברת בתפילתה לחטופה עצמה. "בְּגַעְגּוּעַ אֶל מָחָר בּוֹאִי / בְּשִׁכְחַת הָרַע בּוֹאִי / בְּזִכְרוֹן הַטּוֹב בּוֹאִי". הדוברת מתפללת לחטופה שזו תושיע את עצמה, ואולי בתהליך זה גם אותה. היא אינה מבקשת, היא מורה – בואי. היא פוקדת – בואי. היא חייבת שהחטופה תבוא. "קוּמִי עוּרִי / בּוֹאִי". אין אפשרות אחרת. השיר, שרוב טוריו מסתיימים בציווי – בואי, יוצרים מעין טראנס. זהו מצב נפשי של תפילה בלי אלוהים, תפילה בעולם שאלוהים נפקד בו.
שחורי מדגימה היטב את הטראומה האישית־קולקטיבית לא רק בתפילתה לשיבת חטופה אלא גם בתיאור סיטואציות יום־יומיות. השכן שפוקד את דלת הדירה בתלונה על נזקי פחחות למכוניתו נדמה למחבל נוח'בה שבא לפרוץ את דלת הממ"ד. "אֲנִי מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת", "הֶחָרָךְ חָשׂוּף", "וְאֶצְבְּעוֹת יַעַבְרוּ בַּנֶּקֶב", "וְאֶצְבְּעוֹת אָדָם יִבְלְטוּ כְּמוֹ זִיזִים בַּחוֹמָה", "צִירֵי הַדֶּלֶת עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ", "הַכֹּל יָכוֹל לִקְרוֹת מַמְלָכָה תִּפֹּל" ("דניאל", עמ' 32).
הלך הרוח שבו הדלת היא ההגנה היחידה מפני סכנה ממשית שמנסה לפרוץ פנימה, מוביל לשיר אימה תמציתי בשני טורים שהוא לטעמי שיאו של הספר: "אֲנִי מַחְזִיקָה אֶת הַדֶּלֶת / אֵין דֶּלֶת." (שיר ללא שם, היחיד בספר, עמ' 37). הדוברת בונה על קיום הדלת, היא מחזיקה אותה, חייה תלויים בה. היא אינה טוענת שהייתה דלת וכעת איננה. למעשה היא אומרת: מעולם לא הייתה דלת, מעולם לא היינו מוגנים. זו הייתה אשליה וזהו רגע ההתפכחות. הטוטליות, הניגודיות והמינימליזם של שחורי מתעלים גם על הטור הזהה "There is no door!" בשיר "End" מאת לנגסטון יוז, ובו רשימת דברים רבים שאינם.
כשנדרשת הדוברת להמשיך בחייה אחרי ההארה היא נאלצת לחלוף גם על פני דלת פיזית הרוסה: "הַדֶּלֶת נוֹפֶלֶת מִצִּירֶיהָ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְנַסִּים לִנְעֹל אוֹתָהּ / אֶפְשָׁר רַק לַעֲבֹר בָּהּ / אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים" ("יום חדש והאויב", עמ' 44). בדלת השבורה (אך הקיימת!) יש מחווה עדינה לדלתות של ישראל אלירז, שמייצגות בין היתר מעבר בין תקופות חיים והליכה אל הבלתי נודע. זה פרק בחיים שמתחיל בשבר עמוק ובאבל על החיים הקודמים.
"אילו שירים ייכתבו כאן מלבד קינות" כתבה שחורי ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר בחשבון הפייסבוק שלה. הזמנים הרועדים שלנו אינו מתמצה בקינה על החיים שאבדו. הוא מספק מבט לאופק, גם אם זה חף מאופטימיות. "אֵין דֶּלֶת" חוזרת ואומרת הדוברת בשיר שחותם את הספר וממשיכה באופן אוקסימורוני – "אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ / תִּינוֹקוֹת עֵרִים / נָשִׁים מִתְבּוֹנְנוֹת בִּידֵיהֶן / מָה יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶן וּמָה אֵינָן / וְשׁוּב הַיְּלָדִים מְגִיחִים / וּבְכָל זֶה / יֵשׁ פֶּתַח לַעֲבֹר" ("ובכל זה", עמ' 111). יש כיוון כמעט דטרמיניסטי, אי אפשר להפסיק את החיים, את יצירת החיים, את התנועה קדימה, את התנועה בתעלת הלידה, גם בחיים ללא שום מעטה הגנה.
