גליון

איך לכתוב תחת צל

אנטיקליימט, אנתולוגיית סיפורים בנושא משבר האקלים | עורך: רון דהן | אפליקציית עברית, 2021

משימה מרכזית שעומדת בלב האסופה היא לדמיין ולחשוב על אודות משבר האקלים: כיצד ישפיע על העולם ועל בני אדם במגוון היבטים.

אנטיקליימט היא האנתולוגיה הראשונה בעברית העוסקת כולה במשבר האקלים. בהתאם לנושא היא פורסמה באפליקציה עברית (בחינם), ולא בדפוס. האנתולוגיה הזו מצטרפת לפרוזה מעטה בספרות העברית שעוסקת בנושא, והיא ממלאת מחסור משמעותי הקיים בשדה הספרותי. באנתולוגיה שישה־עשר סיפורים מאת כותבים מגוונים, בהם אופיר טושה גפלה, רחלי ריף, איריס רילוב ומאיה ערד. רובם בשלים ומעניינים, מהנים לקריאה, ומאפשרים לחשוב על היבטים רבים של החיים בעולם שעומד על סף האסון, או בתוכו.

לפני הכול, משהו על ההיעדר: הספרות בכלל, והספרות העברית בפרט, נחוצה עבור מבוכת הדמיוּן של משבר האקלים. כפי שכותב רון דהן, עורך האנתולוגיה: "משבר האקלים הוא לא רק משבר פורמלי, מדעי […] אלא גם משבר זהות, משבר פוליטי, משבר פילוסופי". דווקא בשל ראשוניותה בספרות העברית, אנתולוגיה זו מאפשרת לחשוב על האופנים הספרותיים השונים והמגוונים שבהם ניגשים סופרים לכתיבה הנענית ל"הלם האנתרופוקן" – ההלם של האדם שגילה שנהפך לכוח טבע הרסני.

אם כן, משימה מרכזית שעומדת בלב האסופה היא לדמיין ולחשוב על אודות משבר האקלים: כיצד ישפיע על העולם ועל בני אדם במגוון היבטים. לא פלא אפוא שסיפורים רבים פנו גם למחוזות המדע הבדיוני ולז'אנר הדיסטופי בניסיון לדמיין עולם קטסטרופלי ולנסות לשער אילו אתגרים יעמדו בפני האדם בעולם כזה. דוגמה טובה לכך היא הסיפור "ברנדו" של אופיר טושה גפלה, שבו גיבור הסיפור חי במערכת תת־קרקעית בגלל חום השמש, ועולה מדי פעם רק בימים שבהם השמש פחות חזקה. לגיבור יש ילדה נרגנת (לתחושתו, והוא מתאר זאת היטב) וכלב, והיחסים הללו מתוארים על רקע ההאשמות הבין־דוריות, נושא מרכזי גם בסיפור "עור שמש" של רפי טופז, המתאר מציאות של עולם לוהט, ואת היחס לדור הקודם האשם במציאות הקטסטרופלית. הסיפור "לעולם תהא השמש" של אלעד זרט מתמקד אף הוא בשמש ובוחן את האופן שבו היא משתנה – ממושא שירי ומיתולוגי לכוח טבע הרסני. הסיפור "הווה" של עדנה גורני, מתרחש בישראל, משלב בין הדיסטופיה הפוליטית לדיסטופיה האקלימית, ובוחן גם את השפה האסונית כחלק מן ההתרגלות לשנוי: "למדנו מילים חדשות […] משתמשים בהן כמו במילים שמתארות שגרת חיים […] כאילו המילים החדשות יהפכו את היום־יום לנסבל יותר". מדי פעם גורני משתהה כדי לבחון את האופן בו הנרטיב משתקף בשפה, ואלו רגעים יפים מאוד.

סיפורים אחרים אינם מרחיקים לכת לעתיד הרחוק והאסוני, אלא מתארים את המציאות העכשווית תוך הדגשת הצללים שאנחנו מדחיקים, וקריאת יתר שלהם. כך החום והשריפות בסיפור "לא ליד הבנות" של מאשה צור גלוזמן משקפים את מה שאנחנו מניחים לרוב שהוא רחוק מאיתנו; העיסוק בהצפות באיילון בסיפור "סרטן לבן עיוור" מאת תמר וייס גבאי שהעמידה במרכזו גיבור מתוק שממשיך בדרכו של אביו המתעוור שהיה נהג של מערבל בטון. עבודתם של האב והבן מרמזת למילותיו של נתן אלתרמן "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", והסיפור כולו הוא התכתבות חכמה עם הפרויקט הציוני והבנייה הישראלית, כמו גם עם תפיסת הטבע שאלו מבטאות; והיונים שמשתנות ברגע ממטרד להיעדר כואב בסיפור "כשהים טובע" ליובל אלבשן, שאפשר לחוש דרכו את המפנה של תקופתנו – ממלחמה ושליטה בטבע לגעגוע אליו. סיפור זה הוא גם מעין "מבול מהופך", שכן היונים שאמורות לבשר את סופו של המבול, מרמזות כעת, בהיעדרן, את הגעתו.

סיפורים אחרים פנו לכתיבה שבה גם הטבע וגם משבר האקלים כבר לא רק ברקע הסיפור, אלא מעין היפר־מטאפורה ("אקווריום", ו"הטיסה האחרונה"), או לסיפורים שהם התחלה של מחשבה על מערכות יחסים ודינמיקות חברתיות בעולם שלנו, שבו משבר האקלים הוא נושא מרכזי (המונולוג הסטירי בסיפור "משפחה ירוקה" של מאיה ערד; או שני הסיפורים החיוורים לטעמי "חומה ירוקה גדולה" של נטע חוטר ו"סוטרת לבית לביא" של עיליי אשדות).

דוגמה לסיפור שבו הטבע עובר מהרקע לקדמת הבמה הוא הסיפור "שתזכי לשנה הבאה" של טלי כהן צדק. הסיפור עוסק בפינוי זבל, ומבהיר בפשטות אגבית עד כמה משבר האקלים כפוף גם הוא לשחיתויות ולהבדלי מעמדות. מְפנה הזבל, גבר שובה לב הסובל ממשבר גבריות ("אחרי שגולי הולכת לישון, רונה מסכימה שנזדיין ואני מודה לה") ומפרנס בקושי, מגלה שעץ התאנה בחצרו גוסס בשל חיפושיות שהתרבו עקב שינויים אקולוגיים. העץ כמובן מטונימי לגבר (הנאבק לכן על חיי העץ), אבל הוא גם דמות בפני עצמה בתוך ההקשר של האנתולוגיה. גם הסיפור "ברקים" של איריס רילוב נפתח יפה ובעל פוטנציאל בעיניי, אולם כתוב שהוא חלק מרומן בכתובים ועל כן הוא קטוע ולא מלא מספיק.

למרות התרומה התמטית וההתמודדות המרשימה עם אתגר הדמיוּן שעומד בפני כתיבה על משבר האקלים, לאורך הקריאה קיוויתי גם לחידוש פואטי. אומנם יש באסופה סיפורים יפים, מעניינים ומעוררי מחשבה, אך רובם ממשיכים (עם שינויים והתאמות) את הספרות שאנחנו מכירים, ולא תמיד את הטובה והמעניינת. האם ספרות שתעסוק במשבר האקלים תצליח לייצר חידוש לשוני? שאלה זו פונה לכיוון אחר – אל הפואטיקה. האם הסיפורים האלה מבטאים גם מחשבה מחודשת על הספרות? האם הנרטיב יהיה שונה בספרות שתתעסק במשבר אקלים? ומה על השפה? האם הגיבור שיעמוד במרכז ספרות אקלים יהיה שונה במהותו?

ג'ון פהם Paham, 2018) ) משתמש בניסוח היפה של לורן ברלנט ביחס למשברים ולקשר שלהם לספרות. ברלנט טוענת כי במצב משברי "ז'אנרים מנופפים בבהלה בידיהם" Genre Flailing)). זהו מודוס משברי המופיע "אחרי שאובייקטיביות מסוימת מתערערת באופן שלאף אחד אין ביטחון איך לנוע בתוך המצב החדש […]"; מצב שבו "אנחנו מאלתרים כמו משוגעים"  .(Berlant, 2018) כתגובה להלם האנתרופוקן ולפריצה של כוחות הטבע אל תוך הספרות; הספרות אם כן "מנופפת בידיה" ובועטת לכיוונים שונים בניסיון להוכיח שהיא עודנה נחוצה ושיש לה מענה מיוחד משלה – גם אם זה עוד לא נכון או לא ברור כיצד.

ברוב הסיפורים באנתולוגיה אנטיקליימט הז'אנרים אינם מנפנפים בידיהם – לטוב ולרע. ובכל זאת, ספרותיות אחרת לחלוטין אפשר למצוא בסיפור האקספרימנטלי "גלויה" מאת נועה לוצקי. נדמה לי שלא הייתי שמה לב לסיפור הזה אילולא רונן, אחד התלמידים שלי, היה בוחר לדבר דווקא עליו במסגרת סמינר על ספרות ומשבר האקלים שאני מעבירה. רוב הסטודנטים בחרו סיפורים שדרכם היה קל יותר לומר דברים ברורים על נושא הקורס, ולכן – מופתעת ושמחה מהבחירה שלו – קראתי אותו ביתר קשב. זהו סיפור יפה, אך לא מובן בנקל ומאתגר לקריאה. הוא משונה ומפורר, ומתאפיין בחוסר מובנות של העולם החדש, ובחוסר היכולת שלו להיות מתורגם לעולם הנוכחי שלנו: "הרבה דברים דומים כאן, אבל לא עד הסוף. וזאת תחושה קצת מוזרה. אולי גם אני דומה כאן אבל לא בדיוק אני. כן, זה נראה כך". הסיפור הוא באמת "גלויה" שנשלחת – רצף דיבורי שאין לו ממש קוראים, כי מי יוכל להבין. והוא מעורר כאב של בדידות גדולה, של קטסטרופה עמומה, שלא ברור בדיוק מה טיבה. גם הגוף מתפורר ומקיים יחסים סימביוטיים עם הטבע שלצידו, וקשה להבין מה קורה לו משום שהוא אחר מאוד: "לא הרגשתי חם ולא הרגשתי קר. זה היה מעל ההרגשה. רק אחר כך. הכווייה". זהו ניסיון לדבר על מה שאינו, ועל איזה היעדר שפתי (ולכן גם ספרותי) עמוק: "נגיד שהעולם מתרוקן מהעולם. את מכירה את ההרגשה הזו? הכל נשאר והכל נעלם בו זמנית". לוצקי מצליחה לייצר שפה שיש בה איזה היגיון פנימי, אך הוא נעלם לחלוטין מהקורא: "הכי קשה זה שחם לי וקר לי בו זמנית, שמשהו משתבש בכל המערכת הזאת שמעריכה טמפרטורות, ואת יודעת, אהובה, בשבילי זה הסמן הראשון". סמן למה? הקורא רוצה לשאול, אבל הדברים לא ברורים. מערכת הקורדינטות שונה. זו משמעותה של הבדידות; איננו יכולים לקרוא את הגלויה מן העתיד. מה יעבור עליהם? כיצד הם יחושו? קשה לדעת. וצובט.

במהלך ההתכתבות הדוברת מתארת סצנה שקראה בספר ושהיא לא תשכח: "הילדה והאומנת תלו כביסה מחוץ לבית המבודד, למרגלות ההר. אולי הילדה שיחקה במקלות ואבנים שהתגוללו שם, אני לא זוכרת, אבל לפתע התפשט צל, צל פנימי, ככה דמיינתי את זה, ורעד. ברגע האחרון ראינו סלע ענק שהתגלגל אליהן מראש ההר במהירות שיא. זה לקח להן הרבה זמן לקלוט, אבל אני ראיתי, גם את הרעד הרגשתי". אפשר להיעזר בסצנה הזו או במשפט מהסיפור של אלעד זרט – "אדם אינו מרגיש את סיבוב הגלגל בעודו בתוכו" – כדי לתאר מה היינו רוצים למצוא בספרות שעוסקת בספרות ובמשבר אקלים: שתנכיח בפנינו את מה שאנחנו עדיין לא יכולים לקלוט, ושתמצא שפה וקול לרעד הזה שאנחנו חשים.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

משימה מרכזית שעומדת בלב האסופה היא לדמיין ולחשוב על אודות משבר האקלים: כיצד ישפיע על העולם ועל בני אדם במגוון היבטים.

עוד במעלה...

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה