ספרו החדש של דרור בורשטיין להבות הלב וענני הגשם הוא לכאורה ספר על גשם. בדש הספר מצוירות טיפות ולבבות קטנים בגווני כחול ומופיעה הבטחה: "להבות הלב וענני הגשם מציע התבוננות בתופעת טבע מוכרת: מים מן השמיים". לאחר שבשנים האחרונות כתב בורשטיין על תופעות שונות (החלל, חרקים, ציפורים, תנים, עטלפים ועוד) מסתמן שהפעם נעמיק בגשם, כלומר במשקעים הנופלים מן העננים. עם זאת, בקריאת הספר לא ברור אם באמת מדובר בספר שעוסק בגשם, או למעשה בספר שעוסק בשירה; ואצל השירה, כמו אצל השירה – הגשם הוא בעצם רק דימוי.
חלקו הראשון של הספר עוסק בשירה, בגשם ובחיבור ביניהם, ואילו חלקו השני מתמקד בקריאה בשירה העברית (מהתנ"ך ועד ימינו) העוסקת בגשם. הספר נפתח בפרק שנקרא "דבר אינו סתמי", ובו בורשטיין מתאר דרך חיים שהוא מכנה "הליכה בדרך השירה". ללכת בדרך השירה זה להיות בקשב, להביט בעולם כאילו דבר בו אינו סתמי, לחפש את הפלא, כך לחיות וכך לכתוב שירה. מי שהולך בדרך השירה עוצר ומתבונן, וההצעה בספר הזה היא להתעכב בעניין הגשם. העיסוק בשירה אינו רק בכתיבתה ובמהותה, אלא גם בקריאתה. בורשטיין ממליץ לקורא להימנע מקריאה שכלתנית בשירה, שהיא חיצונית לה, ובמקומה, להיכנס פנימה אל השיר, לשהות בו ולהרגיש אותו מתוכו ובשפתו שלו, בדומה אולי לניסיון להבין חלומות ("המבקש להבין חלום צריך להישאר בתוכו, ולבחון את היכל המראות של היחסים בין חלקי הדימוי הנחלם, ובינם לבין חיי החולם", עמ' 55).
במהלך הספר הקוראת מובלת בין הטקסטים היפים שבחר ושזר בורשטיין והקריאה שלו בהם. הטקסטים על הגשם מתחזקים ומתחזקים, מטפטוף עדין ועד לסופה של ממש, אך הוא מגונן על הקוראים ומסביר: "אנחנו יכולים לאהוב את הגשם ולכתוב עליו שירה מפני שאנחנו יכולים להסתתר מפניו. אילו היינו חשופים לגשם כל הזמן, הוא היה הופך למטרד קשה" (עמ' 25). כך, אנחנו קוראים איתו בשירים ומביטים בגשם מבלי להירטב. לטענת בורשטיין, דברים מעניינים יותר אם מביטים בהם מבעד למשהו אחר, שכן הם מאפשרים להסתכל גם על המוכר באופן אחר, לבטל בו את היומיומיות. ומבין הדברים שאפשר להביט דרכם, העדשה הספרותית (ובמיוחד זו של השירה) היא מעמיקה ויפה במיוחד. דוגמה טובה אפשר למצוא בקריאה בשיר "מבט צמא" של לאה גולדברג, שמתחיל מחלון סגור בפני הגשם, ובקריאה מתגלים הדהודיו: "החלון סגור פעמיים בשיר של גולדברג; המילה 'סגריר' (שרש״י מבין מלשון סגירוּת) והסוגריים הסוגרים על החלון לקראת סופו" (עמ' 120).
אך המבט מבעד לעדשה הוא גם מתעתע. לאורך כל הקריאה בספר מתעוררת התהייה אם אנו עוסקים באמת בהתבוננות בגשם, או שזו בעצם דרכו של בורשטיין לגרום לקוראים ובפרט אלו המיומנים, הציניים והביקורתיים, לשחרר את הקריאה הרגילה וללכת אחריו "בדרך השירה" שלו. שכן, מבלי לשים לב כמעט, הקוראים יוצאים למסע בעקבות הגשם, ובפועל קוראים את השירים מתוך כניסה אליהם, כמו שהוצע שיעשו. בתוך הקריאה המונחית בספר שוכחים לרגעים שעל הגשם עצמו לא דיברנו. למעשה, בשירים רבים בספר הגשם בכלל נעדר. כך אצל גולדברג כאמור, וגם אצל טשרניחובסקי הסערה היא לגמרי פנימית.
החודש למדו בגן של בתי בת השנתיים על הגשם. היא יודעת לומר שכשיוצאים אל הגשם לובשים מעיל, נועלים מגפיים, לוקחים מטרייה. אך בכל להבות הלב וענני הגשם מצאתי מטרייה אחת, והיא באה כדוגמה למה שלא כדאי לעשות ("אפשר לפתוח מטרייה ולנעוץ עיניים בטלפון כשהגשם יורד", עמ' 19). העיסוק בגשם בספר הוא רק במה שאינו סתמי בו, ובעיקר במה שהמשוררים יודעים עליו. כך, יש רק הצצה קצרה להסבר המדעי של תופעת הגשם, וגם במקרה הזה העניין הוא במה שיוצא מגדר הרגיל (הרוח הנושאת את העננים המורכבים ממי האוקיינוסים, שזו הדרך היחידה שיגיעו אל האדמה). במובן זה, נראה שהספר עוסק למעשה בהתבוננות בגשם מתוך פליאה ומתוך הליכה אליו "בדרך השירה" שנכתבה עליו, ולא בגשם במובנו המוכר, הכמעט יום־יומי. בהתאם, הרגעים החזקים ביותר בספר הם הרגעים שהמבט מופנה אל הגשם ללא כיסוי, ולקוראים אין ברירה אלא לתת לו להוביל, לקרוא איתו בשירים, להסתנוור מהיופי וללמוד משהו נוסף על הגשם ועל הכתיבה עליו. אך כשהגשם לא נוכח מספיק, ונותרים רק קריאת השירה והדיבור עליה, נזרק הקורא החוצה מהמסע, מסיט את מבטו. דוגמה לכך אפשר למצוא בקריאה בשיר של אבן גבירול. ההתחלה מבטיחה ויפה – התבוננות בעננים. אך, עד שמגיע הגשם יש מהלך ארוך ושכלתני דווקא שבו מסתכלים בעננים ומוצאים בהם צורות, חיות ודימויים.
אבל אם הגשם הוא בעצם מטאפורה, אז למה דווקא גשם? גם כאן (אל תתבלבלו) הבחירה היא לא מקרית, ונועדה להעביר את הרעיון המרכזי, את מטרת הספר. כפי שעולה בחלקים שונים של הספר, תנועתו של הגשם היא לכאורה למטה, אך המביטים בו נדרשים להרים את העיניים למעלה, כלומר לעסוק בפלאי, בנשגב, ובעצם ללכת "בדרך השירה". גם במובן העמוק יותר, תנועת השירה היא כתנועת הגשם, כמו שיודעים מי שהגיע אליהם שיר וכמו שמסופר, בין השאר, בעמ' 44-45: "ייתכן שלא ייפגשו שוב, אך לאחר פגישתם הוא הולך ומדקלם לעצמו כמה מן השורות של השיר שזה עתה שמע. השיר ירד אליו כמו הגשם שירד אל המשוררת הצעירה, נספג בו, והוא מעביר את השיר".
ויש, כנראה, סיבה נוספת לבחירה דווקא בגשם. הגשם, ומולו העדרו, היובש וההתייבשות, הם אחד הסמלים המובהקים ביותר של משבר האקלים. בפרק "גשמי מקרא" מסופר כי כבר בטקסט התנ"כי אפשר למצוא את שורשי התפיסה שלפיה יש קשר הדוק בין אתיקה לאקלים; בין מעשי האדם לבין החלטת האלוהים אם להמטיר את הגשם, ובין מעשי האדם כיום והשפעתם על יצירת משבר אקלים. בורשטיין חושף בין השורות גם את האג'נדה האקלימיסטית שלו ואת הפעולות הדרושות לעתיד. הצעד הראשון הוא לשנות את נקודת המבט ביחס לטבע, להפסיק לראות בו מטרד או משאב ולהתחיל לראות אותו כפלא. שינוי נקודת המבט על הטבע תיאלץ אותנו גם לשנות את היחס שלנו לגביו. במובן זה להבות הלב וענני הגשם הוא ספר כמעט משיחי, שכן בלי לשים לב הקוראים לא יכולים שלא להתפתות לעשות בדיוק את הדבר שבורשטיין מעוניין שיעשו. ממש כפי שנפתח הפרק האחרון: "כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד לְהוֹשִׁיט יָד בָּא הַגֶּשֶׁם" (ישראל אלירז).
מה בכל זאת אפשר ללמוד גם על הגשם? אולי דווקא על הגשם המטאפורי, זה שבלב. הפרק הנקרא "גשמי ספרד" נפתח בשורות מתוך שירו של נתן זך: "רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יָד אִישׁ / וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ / עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ". רבים מהשירים שנבחרו הם שירים שבהם הגשם הוא בדיוק כזה – מטאפורה למשהו פנימי, לרגש (גשם כבכי, כסערת רגשות ועוד). העיסוק בדימוי מאפשר את קפיצת המדרגה. אם אצל זך יש משהו שאי אפשר לתאר במדויק, בקריאת השיר כף היד הזו מצטיירת בפנינו ולא יוצאת מהראש. אין לנו אלא להיכנס לתוך שירו של זך ולדמיין את הגשם שאנחנו מרגישים, כלומר את ההשתקפות של הגשם אצלנו. גם שמו של הספר (שנלקח מתוך ספר הזוהר) רומז על הפער המתמיד בין הפנים והחוץ, בין להבות הלב לבין ענני הגשם. באחד הפרקים בספר מוסבר שללכת בדרך השירה פירושו להיות נוכחים ומודעים, זה "לשים לב", כדברי בורשטיין: "להתבונן פירושו לתת לב" (עמ' 49), להתמסר באמת, זוהי הקריאה. הלב, שימו לב, נמצא לפני הגשם, או כפי שמוסבר בהמשך, הלב "מצוי בין האינסוף של מעלה לאינסוף של מטה" (עמ' 84).
הספר מסתיים במסה על שלוליות שמסכמת את המהלך כולו. השלולית היא דוגמה למקום שבו ניתן להסתכל על משהו מבעד למשהו, עדשה. בורשטיין טוען כי השלולית מעניינת יותר מהמציאות המשתקפת בה: "שלולית היא יצירת אומנות של הטבע. אם עץ הוא המציאות הטבעית, עץ בשלולית הוא תמונה של עץ, תמונה רוטטת, הפוכה, מוקטנת. חלום על עץ" (בעמ' 139). "שלולית היא מקום שבו העולם מציע עצירה", שלוליות הן גם מקום בו המבט תמיד מופנה מעלה, שכן "כל שלולית רואה שמיים" (שם). עוד מוסבר שם ש"הפואטיקה של השלוליות קשורה לגשם. […] גשם הוא המקור של המים האלו […] השלולית פונה אל המקום שממנו היא באה" (עמ' 140). האם באמת השתקפות העץ בשלולית מעניינת יותר מהעץ? האם השירה על גשם מעניינת יותר מההסבר המדעי לגביו? איני בטוחה. אך השלולית בהכרח מציעה הסתכלות אחרת, יפה ופואטית, המאפשרת להביט מחדש על דבר מוכר, לשים לב. וגם לגבי השלולית הזו אני ממליצה לכם לקפוץ בעיניים פקוחות פנימה, להביט מעלה, לחפש את הגשם ולהירטב בשירה.
