אוטופיה עכשיו

לא פעם, בתגובה לתהייה על היעדרה של תשוקה האוטופית בספרות הישראלית בת ימינו, אני זוכה למענה מוכני: ההימנעות מובנת מאליה, בהינתן מצב העולם וישראל, במיוחד על רקע שש השנים האחרונות והעקה הגוברת בהן, השלת הרסנים מעל כל יצר, דחף וכמיהה — אוטופיות אינן אמינות.

המענה פשוט, הגון. אך הוא מחמיץ את התהיה עצמה. למה ההימנעות כה מובנת מאליה כשעסקינן בספרות ספקולטיבית? הלוא לדידה של זו המובן מאליו אומר דרשני, מפני שנקודת המוצא שלה היא בחינה של המוסכמות, הגלויות והסמויות, של המציאות.

שוו בנפשכן: חברת רווחה רב־לאומית ורב־תרבותית בפלשתינה שנסמכת על שימוש במשאבים מקומיים ועל אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. השיטה הכלכלית מבוססת על אגודות שיתופיות קטנות שעובדיהן הם בעלי המניות, חופש דת ושוויון הזדמנויות הם אדניה, ובה מוצא משכיל אירופאי צעיר ומיואש גאולה ואהבה.

עתה ציירו לכם: מהפך צבאי בישראל, תל אביב תחת מצור והסגר, תושב שמעז לבקר את המשטר, במעשה או בדיבור, מועמד למשפט שדה ומוצא להורג בו במקום. יישוב אחד עדיין חומק משלטון הצבא, קיבוץ קטן בצפון. גבר יהודי מורד מנסה להגיע למקלט. במאמצי המילוט שלו הוא חובר לפלסטיני צעיר ולאישה יהודייה שטוענת שחיה בקיבוץ האגדי.

מה התרחיש המשכנע יותר? המלהיב יותר?

שניהם מזוהים על נקלה. הראשון הוא המתווה של ״אלטנוילנד״ מאת בנימין זאב הרצל, והשני — של ״הדרך לעין חרוד״ מאת עמוס קינן. האחד הוא ככל הנראה הטקסט האוטופי האחרון בספרות העברית החדשה, והאחר הוא הטקסט הדיסטופי המובהק ביותר, ראשון בסדרה של יצירות דיסטופיות רבות, שמספרן גדל בהדרגה מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, ונכתבות בשני הצדדים של המפה הפוליטית בישראל.

השאלות על כושר השכנוע של השניים רטוריות. כל אימת שהאוטופיה של הרצל עולה לדיון, היא נתקלת בהתנגדות, אם לא בביטול. הרצל היה תמים, או סבל מהזיות זיבה או ממבנה נפשי מעורער. מה הייתה ההפרעה שלו — נרקיסיזם? דו־קוטביות? תסביך משיחיות? החזון שלו לא ניתן למימוש, הוא מלא חורים והנחות מובלעות מיושנות.

הדיסטופיה של קינן לעומת זאת לא נשפטת באמות המידה הללו, בטיעונים לגופו של מחבר או בסבירות ההיתכנות שלה. היא מגרה את הרגש, הנהון חרד או מבט מבועת.

אבל למה? למה?

לפני שאנסה לפרוט את שאלת הסיבה לשאלות קטנות יותר, נדמה לי שדרוש עיון בהגדרות של אוטופיה ודיסטופיה, שמשמשות בשלושה מובנים לפחות.

המובן המקורי נוקשה למדי: יצירה ששוטחת סדר חברתי שלם הבנוי על דיכוי היבט אחד או יותר של הטבע האנושי. באוטופיה, ההיבטים הללו הם היסודות המשחיתים את הטבע, מאיימים על שלמות האורגניזם החברתי ויציבותו ומסבים נזק ואומללות לנתינים האחרים. בדגם האב של האוטופיה, המצוי ב״פוליטיאה״ של אפלטון, היסוד המחבל הוא השקר והנהייה אחריו. ב״אוטופיה״ של תומאס מור, שמשכלל בשיטתיות את הדגם, גורם ההשחתה הוא תאוות הבצע והבעלות. בדיסטופיה, ההיבט הזה הוא הנטייה האינדיבידואליסטית וההתעקשות של היחיד על ריבונות.

המובן השני רופף יותר ויחסי. טקסטים אוטופיים מדמיינים חברה משופרת מזו שחיים בה קוראיהם, ומבוססת על עיקרים נאורים יותר של שוויון וצדק, אך לא פטורה כליל מבעיות, והן נובעות מהטבע האנושי הפגום. יצירות דיסטופיות מגוללות חברה דכאנית יותר, המושתתת על עוול מוסדי עמוק והיעדר שוויון המעוגן בחוק. כלומר, האוטופיה והדיסטופיה הן תחזית באשר להתפתחות צביון החברה הקיימת, מעודדת או קודרת.

המובן השלישי הוא השימוש הרווח ביותר של המונחים: אוטופיה — טוב, ולפרקים אף טוב באופן מופרך; דיסטופיה — רע, מפחיד, כדאי להתרחק.

המובן השלישי הוא גם הבסיס לאמירה שהאוטופיה של אדם אחד היא הדיסטופיה של אדם אחר. אמירה חביבה אך מסולפת. ייתכן שהיא תקפה בשיח הפוליטי, אבל היא חסרת שחר בהקשר של ספרות, משום שלרשותה של הספרות עומדות תחבולות משוכללות של הזדהות ואמצעים לנהל אותנו, הקוראות והקוראים, לעמדות מסוימים ביחס לאירועים, לדמויות; היא מתמרנת אותנו ללא הרף, פונה אלינו, מציתה בנו לתכליתה חמלה, אהדה, תחושת אחווה. יש סיבה לכך שהרומן ״1984״ של אורוול אינו מסוגל לענג אפילו רודנים תאבי כוח, שניאו־נאצים אינם בולעים בשקיקה את ״יומנה של אנה פרנק״ ושחסידי העליונות הלבנה לא צורכים את ״חמדת״ של טוני מוריסון להנאתם. הסובייקטיביות של הדמויות הראשיות נעשית להתנסות המיידית של הקוראים, ומסכלת אפשרות כזו.

באשר לאוטופיה, המובן המפרה ביותר בעיניי הוא השני מבין השלושה, יצירה שעלילתה מתרחשת בחברה משופרת, שעיקרי השוויון, הצדק והחירות בה חלים על כל נתיניה, אנושיים ואף בלתי אנושיים, לעיתים, ושהדמות שבמוקדה מאמינה בכוחה של הקהילה להיטיב.

הנה המכשלה. איזה סיפור מושך לב, מעורר הזדהות ורגש, אפשר לגולל ביצירה ממין זה? הרי בספרות המערבית ממהרים לזהות עלילה עם שיבוש, קושי, מצוקה, חיכוך וחריקה, או בקצרה, קונפליקט. לכן, נוטים לפטור טקסטים אוטופיים כמשמימים, חינוכיים, צדקניים, דלי עלילה. בדיסטופיה, בשלל מובניה, הקונפליקט הוא נקודת המוצא, החברה רעילה ועוינת, המשטר מבקש לחסל את הייחודיות של הפרט, להגביל את צעדיו, לחלוש על תודעתו.

ולכן, אולי, מתוך הטיה שמסתווה כאינטואיציה, מניחים שטקסטים אוטופיים הם מושגיים, הרצאות ארכניות המתוות סדרים וכללים, ואילו טקסטים דיסטופיים הם הבעה בהולה של רגשות קיצוניים, מראה להתנסות העכשווית. ובניגוד לתקופות שנכתבו בהן הטקסים האוטופיים החלוציים, תקופתנו שלנו מבכרת את ההתרחשות והפעולה על פני חיי העיון.

גרעין של אמת יש בהטיה הזאת. ואולם כדאי לזכור שלסוגת הרומן הרעיוני מקום של כבוד בתולדות ימי הספרות, ושלא נפקדות מהן יצירות שוויתרו על קונפליקט כמנוע דרמטי, שסוד כוחן הוא ההתבוננות פנימה, ההרהור, שנסמכות על מקצבים והלכי רוח, שמשתהות על יופי ועל דקות התחושה הרושם, וראו ״בעקבות הזמן האבוד״ של פרוסט, ״הגלים״ של וירג׳יניה וולף, ספרות הגל החדש הצרפתית, שבכללה הרומנים של נטלי סארוט ושל אלן רוב־גרייה, וחלק נכבד מהסיפורים של קלאריס ליספקטור. מדוע גישות וצורות אלו אינן מיושמות בכתיבת אוטופיות?

בספרות האנגלוסקסית, שבעשורים האחרונים משמשת מגדלור לספרות הישראלית, כבר ניכרים ניצנים: זרם הסולארפאנק, שמגיב לפורענות האקלים ולגידול בפערים כלכליים דווקא בחברות דמוקרטיות, מוקדש להגיית קהילות וחברות שבראש מעייניהן מחשבת הקיימות וחלוקת המשאבים ההוגנת, ולא תוכחות, נבואות חורבן או תסריטי אימה.

השפעותיו של הזרם מתרחבות, אבל טרם חלחלו לספרות הספקולטיבית המקומית, שבתנובה המבורכת שלה במאה ה־21 עד כה, ניכרות שתי מגמות מרכזיות.

האחת היא ספרות פנטזיה שלרוב מטמיעה דגמים אמריקאיים ובריטיים מצליחים. הספרות העברית לדורותיה, הסוגיות המיוחדות לה, תהפוכותיה, כלל אינן מעלות או מורידות לה, וגם, נדמה תכופות, לא המציאות הישראלית. אפשר שהיא נקייה מסימניו של הזרם משום שהוא עדיין שרוי בשולי הכתיבה הספקולטיבית המסחרית. ואפשר שההסבר הזה קלוש. והסבר מעמיק יותר יימצא במנגנון הדמיוּן הבולט של סוגת הפנטזיה המצויה. אם היה עליי לאפיין אותו, הייתי אומר שהוא יצוק בצלמה של משאלת ההעצמה הפרטית או החברתית, ושהפנטזיה שנגזרת ממנה תדיר אינה מתבטאת בעולם החדש, בעושר ההתנסות שהוא מציע, בפליאה ובהשראה שהוא נוסך או בהצצה לעקרונות של החוויה האנושית, אלא בקלות שבה נעים גיבורי היצירות מן השוליים המדוכדכים, המוזנחים, המאוכלסים במיעוט נרדף, למוקדים של כוח והשפעה, ובזה תהילתם. הדמיוּן ביצירות הללו מתבצע על דרך השיקוף, ההשלכה, האלגוריה, ההקבלה למציאות המוכרת, לפוליטיקה הידועה, לחשיבה הכלכלית הרווחת. ומהותו של מנגנון הדמיוּן הוא הדומוּת ולא האחרות, לא המפגש עם הזרות, של מציאות שונה בתכלית הטורפת את מערכת המושגים של קהל קוראיה. מטבע הדברים, התצורה הספקולטיבית המזוקקת של סוגת פנטזיה זו תהיה הדיסטופיה, שכאמור, מתכונתה היא מאמץ הדיכוי של פרט או קבוצה, קורבן התמיד, בידי ממסד רומסני, שסירובו של היחיד להיטמע או הסגוליות של המיעוט, הם לו לרועץ.

לתבנית התמטית לבדה יש יתרון ברור. בהתעכבות על מוראות הקונפורמיזם שסופו לאומנות, היא

מספקת שכבת הגנה נחוצה. אבל שאיפת הדומות הדולקת בה מכרסמת ביעילותה.

המגמה הבולטת הנוספת היא החזרה למקורות מכוננים של המחשבה והתרבות היהודיות, המקרא, המדרש, תורת הסוד, והרחבת המנעד של הספרות הישראלית בכלים, בנושאים, בסגנונות ובאופני ייצוג. אבל גם המגמה הזאת, על תרומתה העצומה, מתעלמת מן הקבין האוטופיים שטמונים בחומרי הגלם שלה, השלום הנצחי שמבטיח ישעיה, התפיסה הרמב״מיסטית, שרואה בביאת המשיח משל, ובמחשבת אחרית הימים — תוכנית מתאר לתיקון חברתי ולתיקון האדם, הממורק מן הבורות וקונה לו חיסון בפני יצרי הרוע וההתאנות.

מה טעם ההתעלמות, העיוורון שלא מדעת?

כדאי, אפילו מומלץ, לחפש את התשובה ביוצאים מן הכלל. ״שאלת הקואלות״, ספרה המשובח של גיל הראבן, שראה אור לא מכבר, ב־2026, מורכב משלוש נובלות. הנובלה הפותחת, ששמה כשם הקובץ, מתרחשת בתקופת התיקונים, בעתיד לא ידוע שבו התשתיות קורסות, הפסקות חשמל, מים, מתארכות בגחמנות, וממיטות משטר של צנע ומאבק יום־יומי לאיסוף אוכל ומצרכים בסיסיים. המספרת ובן זוגה פֶּלאִי בוראים להם אי שעליו יבנו את אורח החיים האידיאלי עבור שניהם. אך דווקא הקמת האי זורעת ביניהם מחלוקת, הדמיוּן הוא אבן הנגף ואיום על הזוגיות שלהם, ואילו המצוקה, קשיי הקיום והשגרה, הם שמלכדים אותם. אומנם, דיוני התכנון שלהם מעשיים, והם אינם מפשפשים בעקרונות הסדר החברתי באי החלומי שלהם, אבל הדהוד של ״המדינה״ של אפלטון נשמע בנובלה. סממן של האוטופיה, שקבע אותו חכם יווני בדיאלוג המפורסם שלו, הוא שמדובר במבדה ספרותי המתרקם בשיחה, וחשיבותו בעצם שרטוטו. את העיקרון הזה שכלל תומאס מור, ב״אוטופיה״ שלו, שקורמת עור וגידים רק על הנייר, בתוך שרשרת התכתבויות בינו ובין משכילים בני דורו. בדומה לאי של הזוג ב״שאלת הקואלות״, האי אוטופיה עצמו, שמשמעות שמו היא ״שום מקום״, לא נתכוון לבוא לעולם, אלא שעצם השערתו, לידתו כחלופה, מעניקים תקווה וסעד רוחני.

מנגד, הנובלה החותמת, ״הַלְלִים״, מתרחשת במעין מצב אוטופי, קהילה שחבריה פטורים מעול הפרנסה, ולפיכך, הפנאי הופך להיות ליבת השגרה שלהם. השיטה הכלכלית אינה מבוססת על כסף, כי אם על הערכה ודירוג הדדיים, שמתגמלים אדיבות מחושבת, אם לא עדריות. בִתה של מספרת הנובלה החליטה לנטוש את הקהילה לטובת ״ארצות הטרף״; אופייה, העדפותיה, אינם עולים בקנה אחד עם הקיום הנינוח, המרופד, הצבוע. בעקבות פרישתה מגלה המספרת שהנוחות והבטלה פירושם גם קיצוץ של החוויה האנושית, של רוחבה ועומקה. הספרייה נעשית לה מעוז. היא מבלה שעות עם ספרות הקדמונים, הספרות הקלאסית, שניזונה על ייסורים ועינוי הנפש ועוצמת הרגשות. הפיתוי בה עז, ואיתה ממילא מתחוור המחיר שנדרשים חברי האוטופיה לשלם, הסירוס הרגשי, האטימות לסבל, שהאדם, בכל דור ודור, מתקומם נגדו, אבל בה בעת הוא זכותו הגדולה, מבוע האומנות, השירה.

וגם בה מצטלצלת בת קול, הבוקעת מ״עולם חדש מופלא״ של אלדוס האקסלי, שהמבנה החברתי ערוך בו לספק חשקים או להכרית אותם בטרם צצו, שכן שיהוי והשעיה שלהם הם ערובה לסטיות ולמאוויים שאין להשביע. אך עם מחיקת המאוויים נגוזים הצער והמדווה. הפרסומאי הלמהולץ ווסטון נתקל באוסף מחזותיו של שייקספיר והשגב השירי שלהם הולם בו, הגם שאינו מסוגל לתפוס את החוויות ששייקספיר כותב עליהן. חוויות אלו סולקו כליל מחייהם של הנתינים, אפילו אם הם משתייכים למעמד העליון, בני אלפא, שחירות הדעת לכאורה היא זכות־היתר שלהם. הדיסטופיוּת של היצירה מתבררת במלוא עוצמתה כשהממונה הבכיר, מוסטפא מונד, מנהיר לווטסון מדוע נאסרה ספרות המופת על אזרחי אנגליה המתקדמת.

הנובלה האמצעית של הראבן, ״הבקשה״, מתחקה אחר התחרות על משמוע הכאב שמתנהלת בין השפה, שלעולם אינה ממצה את מבעיה, ובין הטכנולוגיה, האמונה על הנפקת מדדים סופיים. ״הבקשה״ היא חוליית הקישור והמעבר בין ״שאלת הקואלות״, שבה מעידת הטכנולוגיה מחוללת מחסור, ובין ״הללים״, שבה הישגי הטכנולוגיה מסתכמים בשגשוג חומרי גרידא.

רצף הנובלות הוא המחזה מבריקה של היפוך עוכר שלווה: התשוקה האוטופית מסוכנת, מלבה חרדה ברדידותה, בצמצום ההתנסות האנושית שבה, ואילו בתבהלה ששוטחת הדיסטופיה יש נחמה. היא מיידית יותר, מוחשית, צופנת בחובה את לוז ההוויה.

אבל מה סיבת ההיפוך, ומדוע שיתגלם ביתר שאת דווקא ביצירה ספקולטיבית עברית?

סקירה חוזרת של ״הדרך לעין חרוד״ תגלה שהבְּעתה בו נובעת מכשלון ההגשמה של חזון חברתי. קינן עצמו נחנך לקומוניזם אידיאליסטי. הוא נשרף באוהלו של מרקסיזם שורשי, ששיאו צדק וחירות אישית לכול, וציפה שמדינת ישראל תהיה אך שלב בתרגומו למציאות. תוחלתו נכזבה. ערכי השוויון והצדק היו לכלי שרת במפגן התעמולה הציוני, אמצעים לכפות צייתנות על מנת לכונן את הישות המדינית. ברומן שלו, הגיון הממשל הצבאי נמסר לגיבור הרומן מפי קצין בכיר: מטרתנו לחסל כל מי שמוקיר דבר מה אחר מהמדינה.

אותו שסע שבין החזון ובין מימושו אינו מוטיב חריג בספרות העברית בכללה, ולא רק בפרוזה של מבקר חריף ורואה נכוחה כמו ברנר. זו המגויסת, הנאיבית, של ראשית המאה ה־20, אינה פטורה ממנו, כפי שהראה יגאל שוורץ בספרו ״הידעת את הארץ שם הלימון פורח״ שפורסם ב־2007. השסע הוא גם אבן השתייה של הספרות הישראלית. לא מעט יצירות בקנון שלה ניזונות ממנו, בין אם אלו של עמוס עוז, א. ב. יהושע, רות אלמוג, שהדרמה שלהן היא ההתבדות העגומה, בין אם אלו של יעקב שבתאי ותלמידיו, שהפיכחון המר והניהיליזם שלו הם נקודת המוצא שלהן, ובין אם אלו של אורלי קסטל בלום וממשיכיה, שמלעיגות את היומרה שבחזון וחוגגות את האירוניה שבעוויתות ההגשמה שלו.

כך, האוטופיה היא תזכורת עמומה, לא רצונית, של טראומת השבר בליבה של ספרותנו, ואילו הדיסטופיה נושאת עימה את נחמת השגרה שהולידה, את השכשוך בפני השטח של המוכר.

ייתכן שהמוכרות היא אֵם המיידיות של זו האחרונה. הדיסטופיה הרגילה אינה נדרשת להמציא, לברוא תשתיות והגיון עצמאי, רק לשאול מלבושים מהמציאות. וגם מלאכתה קלה עליה: כדי ליצור אוטופיה היה על הרצל לערוך ניתוח של כל היבטי הקיום — פוליטיים, כלכליים, טכנולוגיים, דתיים. קינן היה צריך רק להכריז על הקלקלה של אחד מהם, על ההונאה הנסתרת בו, כדי לזמן תגובה רגשית חזקה.

השלב הבא במהלך מתבקש. ליבון מנגנוני הדמיוּן של שתי המגמות המרכזיות העלה סוגיה לא צפויה: באיזו מידה הסוגה הספקולטיבית בישראל נמלטת מדפוסי העומק של הריאליזם השליט? האם היא מעמידה כנגדו תמונת תשליל, או שמא היא מופע נוסף, חדש, שלו?

או, בנימה חיובית — הליבון גלגל לידינו הזמנה לדיון באוטופיה כתצורה הספקולטיבית הרדיקלית של זמננו, שאין לה דקדוק או מטען סמלי מן המוכן; הזמנה לחשיבה על הרתיעה ממנה כעל קצה חוט העשוי לחלץ ממבוך הבבואות, אם עייפנו ממנו; הזמנה להרהור בדבר פוטנציאל ההזרה הגלום בה ובאתגר שהוא מציב בפני הספרות הישראלית, בוודאי אם על כותביה נמנים, כבעבר, משכילות ומשכילים צעירים ומיואשים.