הופעתי האחרונה בבית המשפט העליון כפרקליטה בפרקליטות המדינה הייתה לפני חמש שנים בערך. אבל הדיון הראשון שלי בבית המשפט העליון, היה כשהייתי מתמחה, לפני יותר מעשר שנים. שבוע לפני הדיון ההוא המאמנת שלי הסבירה לי שלבית המשפט העליון אני חייבת להגיע בנעלי עקב, עדיף יקרות מאוד. היו לה נעליים מיוחדות, שנלבשו אך לדיונים בעליון, שחורות משאנל, עם חרטום מחודד ועקב דק־דק־דק. הקפדתי על הכלל הזה בהופעה ההיא, ולאחר מכן בכל הופעותיי שלי – איפור מלא, חולצה לבנה יפה, גלימה מגוהצת ונעלי עקב, כמובן.
האמת היא שבית המשפט העליון היה החלום שלי מגיל חמש או שש. משונה, אני יודעת, אני חושבת שצפיתי במשהו בטלוויזיה, ואני זוכרת איזו השתאות מול היושבים בכיסאות הגבוהים האלה, ואת אבא שלי שהסביר לי שזה בית המשפט העליון ומה הם עושים שם. מאז חלמתי להיות שופטת בבית המשפט העליון. הייתי בסיורים מטעם בית הספר, ביקרתי כמה פעמים במן התואר הראשון, ואם אני עוצמת את העיניים אני מדמיינת את המדרגות, את האור הנופל מלמעלה. אבל זה לא היה רק ההיכל, שופטי עליון היו הסלבס שלי. קראתי כל מה שאפשר על חייהם, על מה הוביל אותם לתפקיד, על ילדותם. גם שופטי מחוזי ושלום ענייננו אותי, כששמעתי שם של שופט או שופטת הייתי נכנסת ישר לאתר האהוב עלי בזמן ההוא – קורות החיים של השופטים. קראתי הכול, ניסיתי להבין מה עליי לעשות כדי להפוך גם אני לשופטת.
לכן, זו ודאי לא תהיה הפתעה לגלות שאני גם צופה אדוקה בשידורים הישירים מבית המשפט העליון. אני לא היחידה כך נראה, רבים ורבות אחרים ואחרות צפו גם הם. כך למשל, לדיון בעניין הפסקת כהונת ראש השב"כ יש כיום 121,000 צפיות ביוטיוב. בדיון בעניין תיקון חוק יסוד: בשפיטה, בעניין הסבירות, יש 170,000 צפיות. בדיונים האחרים פחות, אלפים או עשרות אלפים. כך או כך, הרבה יותר ממי שצפו בעבר או בכלל יכלו לצפות מתוך מקומות הישיבה באולם.
אחרי שנה וחצי כעוזרת משפטית בבית משפט השלום בירושלים, נפרדתי מהחלום להיות שופטת. בהמשך, עזבתי גם את הפרקליטות, ואני כבר לא ממש עורכת דין. זה סיפור די קלאסי, משזנחתי את חלום השפיטה, נותרתי בלי אחיזה של ממש בעולם המשפט. מתוך ההעדר קרה שהלכתי עוד ועוד לעבר אהבה גדולה אחרת שלי, כזו שלא נזנחה בכל השנים, אהבת הקריאה והספרות. איפשהו בין משבר מקצועי כזה לאחר מצאתי במקריות מוחלטת עבודה כלקטורית באחת ההוצאות הגדולות. לא האמנתי למזלי הרב, אומנם התשלום היה זעיר, אבל שילמו לי על קריאה, שילמו לי על דעתי. לדחות או לקבל, זו השאלה. חשבתי על הילדה שלא העזה לחלום על עבודה בספרות והתיישבתי לקרוא עוד כתב יד.
אני אוהבת לקרוא. להתערבל פנימה בסיפור חדש, להיסחף בתוך שפתם של אחרים, להילכד ברשת הגדולה של העלילה, להימשך לאחת הדמויות, לרצות לעזוב את הכול, או לפחות רק לסיים כבר את כל מה שחייבים, ולחזור אל הקריאה. כשספר הוא טוב, לקרוא זה כנראה הדבר האהוב עליי ביותר. ספר טוב הוא ספר שלם, כזה שבו סופר או סופרת לוקחים אותי למסע, מכשפים אותי בשפה שלהם, מוציאים אותי מהכאן ועכשיו לתוך ממד אחר, כזה שאני רק רוצה לחזור אליו. אך כתבי היד שאני קוראת הם ברובם המוחלט לא כאלו. נדמה לי לפעמים, שבמידה רבה הקריאה בכתבי יד הרסה לי את חוויית הקריאה. טיוטות יכולות לגלות רגעים של הבזקי יופי, אבל האמת היא שרוב הדברים שאני קוראת רחוקים מכך מאוד, והקריאה של כתבי היד האלה, במיוחד כמות גדולה שלהם, משכיחה איך טקסט נראה כשהוא שלם. הרי הלקטורית רואה רק את השלב הראשון, רק את הלפני. רשימת הבעיות של כתבי היד שאני קוראת יכולה למלא רשימה אחרת (שאולי עוד אכתוב), אבל אחת הבעיות המרכזיות היא בעיית "חומרי הגלם". כתבי יד שכוללים קטעי יומן, פוסטים מרשתות חברתיות שלא עברו כל עיבוד. עם הזמן מצאתי את הכלים להתמודדות. למשל, אחת לאיזה זמן אני חייבת לקרוא ספר טוב באמת, כדי להיזכר למה אני עושה את זה. אבל האמת היא שאני עדיין לא בטוחה למה בעצם אני מסכימה להיכנס למפעל המילים של הספרות. למעשה, גם כשאני צופה בשידורים מבג"ץ אני שואלת את עצמי למה בעצם אני רואה את זה. אולי זה ריאליטי לגמולת המשפט שאני כיום, משהו שמשתיק לרגע את געגועי הפנטום לבית המשפט העליון, לחלום. אבל האמת היא שזה רחוק שנות אור מהחלום. במסך המחשב (או הטלפון לפעמים) אין הדר, אין הוד, אין התרגשות, והדיונים ארוכים, והמצלמה לא יכולה לתפוס גם את הטוענים וגם את השופטים ואת הבעות פניהם במקביל. הצדדים כולם יודעים שהם מצולמים ו(לפחות חלקם) לא מתנהגים כאילו הם מופיעים עכשיו בהיכל הגבוה ביותר לצדק, אלא בטלוויזיה. הם לא פונים בדבריהם רק לשופטים, אלא גם לעיתונאים ולצופים בבית. נוסף על כך, גם המציאות הישראלית נכנסת לתמונה, הפרעות מהקהל, צעקות, הפסקת השידורים למען הסדר באולם.
אפשר לומר שדיונים בבית המשפט הם למעשה מאחורי הקלעים של היצירה המשפטית, של פסק הדין. הצדדים מגישים את טענותיהם בכתב, ובדיון הם מסבירים, נשאלים, מקבלים הזדמנות לשכנע את השופטים. אחר כך השופטים (והעוזרים והעוזרות המשפטיים) כותבים. לפני הפרסום, כל פסק דין הוא בעצם גם סיפור, עובדתי ומשפטי. לסיפור הזה יש כללים מוסכמים, התחלה אמצע וסוף אשר מוחלפים בעובדות המקרה או בתיאור המציאות, בסקירה של המצב המשפטי הקיים וביישום המשפט על הנסיבות של המקרה הקונקרטי. פסקי דין רבים מלווים בציטוטים מפסיקות קודמות, אך גם בכתיבה יפה, בסגנון הייחודי של השופט או השופטת, שיכולים להפוך את פסק הדין לקריאה נפלאה או משמימה למדי. למשל, השופט חשין היה ידוע בפלפולי השפה שלו. לדוגמה, בדיון על סעיף פיצוי שתהו אם הוא בעל אופי אזרחי או עונשי, הוא דימה את הסעיף לברבור אשר גדל בין ברווזים. הוא הסביר כי: "רצונו המודע והלא מודע של הברבור להידמות לסביבתו השפיע על התנהגותו, ועל אף היותו ברבור, התנהגותו במובנים מסויימים הייתה התנהגות של מעין ברווז".
אך, בעוד שההצצה למאחורי הקלעים של הספרות גרמה לי להעריך את הספרים הטובים באמת, להבין כמה הדבר האמיתי נוצץ מתוך הרוב, שידורי הדיונים מבג"ץ מייצרים עבורי בדיוק את החוויה ההפוכה. הנהלת בתי המשפט הסבירה שהפיילוט לשידורים הישירים נעשה מטעמים של פומביות הדיון, שקיפות, הנגשת מערכת המשפט לציבור וקידום אמון הציבור במערכת. כאשר יצאו לדרך, ההמלצה לפרויקט הייתה לשדר דיונים נבחרים בלבד, מקרים שבהם השידור ישרת את האינטרס הציבורי והגדלת הידע הציבורי על עבודת בית המשפט. כלומר, רוב מוחלט של דיוני בית המשפט העליון לא משודרים, והמקרים שמועברים בשידור ישיר הם כנראה הפוליטיים ביותר, השנויים ביותר במחלוקת, אולי גם המעניינים ביותר את הציבור. אך האם באמת זוהי הצצה לאחורי הקלעים של המשפט? אני לא בטוחה.
הצפייה בשידור הישיר מייצרת גם מעין אשליה – כל צופה יכול לשבת מול המסך, לפרש, לשפוט, להעריך את הטיעונים של הצדדים בעל פה. לדמיין שכך נראים הדיונים. אך בכך נמנעת מהצופים האפשרות להרגיש את הרעד כשכולם נעמדים לכניסת השופטים, את ההתרגשות כאשר צועדים אחורה עם הפנים קדימה, כדי לא להפנות את הגב לבית המשפט. וגם מה עם הטוויסט בעלילה והסוף המפתיע? שהרי נראה שהצפייה בשידורים מחליפה את הקריאה בפסק הדין. מאות אלפי הצופים בשידורים אולי יקראו את הכותרות שעוד יבואו, או במקרה הטוב את ההכרעה בתיק, אך לא את פסק הדין שעליו יעמלו לאחר הדיון. אני גם לא מאשימה אותם, פסקי הדין בדרך כלל ארוכים מאוד, מסורבלים וכתובים בשפתם של המשפטנים. במובנים רבים הצפייה בשידורים קלה יותר, היא בהווה, והיא גם משביעה.
מה זה אומר? אני לא בטוחה. אני חושבת שבעיקר צריך לחשוב עוד על מה קורה כשמאחורי הקלעים מגיעים לקדמת הבמה. אולי זה אומר שקדמת הבמה עוברת לאחורי הקלעים. השנה, למשל, קראתי רק 12 ספרים (להנאה אישית), אולי רבע ממה שהייתי קוראת בשנה רגילה (נוסף על עוד כמה עשרות כתבי יד ועוד ספרים לשיפוט אחר). אולי הייתי רוצה להמליץ להנהלת בתי המשפט והשופטים שיקדישו את המשאבים והכוחות לא לאח הגדול של בג"ץ, אלא לעבודה על היצירה. אני רוצה שיביאו לי את הדבר האמיתי, פסקי דין מרתקים, קריאים, מעניינים, ספרות טובה יותר, מעולה אפילו.
ואולי מילה לסיום על מה למדתי משופטי בית המשפט העליון לעבודתי כלקטורית (עכשיו משלקחתי את המזג השיפוטי שלי והקדשתי אותו להכרעה ביחס לכתבי היד). זה היה בדיון ההוא, זה של העקבים. הגענו עם תיק קניין גדול שהתגלגל בין בתי משפט כ־15 שנים. ארגזים על ארגזים של חומרים משפטיים שלקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא בהם. בדיון ישבו הנשיאה דאז, מרים נאור ז"ל, ושני הנשיאים לעתיד אסתר חיות ויצחק עמית. הקשבתי להם בהשתאות, הם שאלו שאלות שהראו שקראו לפרטי פרטים את התיק, הכירו עובדות אזוטריות. אני מודה שהתרגשתי. היינו אחד מ־13 דיונים שהתקיימו ביום ההוא. כך אני קוראת את כתבי היד. מתחילתם עד סופם, גם כשברורה לי התשובה לאחר שתי הפסקאות הראשונות. אני תמיד מוכנה להשתכנע אחרת, ומסכימה לתת את המקום למי שכתבה וכתבה, ולסיפורים.