הרומן החדש של יניב איצקוביץ', ההתחלה של כל הדברים, נפתח באגדה. האגדה מספרת על שלושה אחים יהודיים שחיו במאה ה־18 במחוז מרמורש, השוכן בגבול שבין אוקראינה, רומניה והונגריה של ימינו. על פי האגדה, הודיע הקיסר יוזף השני לתושביו כי הוא עומד להתארח במחוז ורוצה להשתכן בבית פרטי של אחד מהם. למרבה המזל, לאחר ששלושת האחים העניים, אלישע, יצחק ויעקב קליין, החליטו לקחת על עצמם את המשימה, נעשה להם נס גדול וביתם העלוב והמט לנפול בעיירה קֶרֶט הפך ברגע האחרון לאחוזה שהצליחה לספק את צרכי הקיסר ולהציל את המחוז כולו מאסון. בסיום האגדה, מסופר כי הקיסר המרוצה העניק שם משפחה מיוחד ומפואר לכל אחד מן האחים: אלישע שטרן (כוכב), יצחק בלום (פריחה) ויעקב אדלר (עיט). את האגדה הקצרה, שמשמשת פרולוג לרומן, חותם איצקוביץ' כך:
כך נרקמה האגדה על השלישייה מקרט, שהצילה את מחוז מרמורש, והביאה כבוד לאנשי הפלך בכלל וליהודים בפרט. וככל שאר האגדות, סוד הקסם הטמון בה לא כרוך בשאלת אמיתותה ההיסטורית, אלא דווקא באפשרותה להתנתק מן ההיסטוריה. ולכן, מאתיים שנה לאחר מכן, כאשר בחודש אחד נולדו בקרט שלושה ילדים עם אותם השמות בדיוק, אותו שם פרטי ואותו שם משפחה, היה בעיירה מי שראה בכך בשורה, אך אחרים חששו כי זוהי בשורה הנושאת בחובה אסון (עמ' 10).
סוד הקסם של האגדה, מצהיר המספר, טמון במרחקה מההיסטוריה ולא באמיתותה ההיסטורית. אומנם יש בהצהרה זו מעין מפורשוּת שקצת מאכילה את הקורא בכפית: "שים לב – זאת אגדה והיא לא קרתה באמת!". עם זאת, נדמה שבסיום הפרולוג טמון תכסיס מחוכם, הפוך על הפוך, שאפשר למצוא בו מפתח לספר כולו: היות שהאגדה שבפרולוג מוכרזת במפורש כבדיון בלבד, משתמע שגוף הספר, לעומת זאת, הוא אמיתי. כלומר, האגדה "המודעת לאגדיותהּ", מעמידה כביכול את לב העלילה של הספר ככזו המתיימרת לגולל אמת היסטורית.
בשטייטעל היהודי של המאה ה־18, מרחב כפרי וקדם־מודרני – יכולות לצמוח אגדות כאלה, טרם עידן התיעוד הכפייתי. אבל בשנות השואה, שנים שבהן התיעוד והעדות הופכים להיות הרי גורל, האגדה מפנה על פי רוב את מקומה לריאליזם קר ומינימלי, שאין בו מקום לדמיון, לאגדות או להומור, שנתפסים כמעט כחילול הקודש. ספרו של איצקוביץ' כמו קורא על כך תיגר – בזכות סוף הפרולוג הוא מתיימר, כביכול, לערוב לכך שעלילת גוף הספר התרחשה כולה באמת ואינה אגדה. אך למעשה, בדיוק בכך עוסק הספר – בשאלה האם אפשר לטוות אגדות סביב השואה? מה בין אמת לבדיה, בין עדות מהימנה לתעתועים של הזיכרון שעברו עיבוד ועיצוב מאוחר, בין דבר שקרה לדבר שיכול היה לקרות? ומתוך כך עולה השאלה הגורלית ביותר, שאלת הערך המוסרי של עדות לעומת הערך המוסרי של אגדה או סיפור.
במהלך הספר מתברר שזו גם השאלה שמניעה יותר מכל את העלילה המתעתעת, המדלגת בין זמנים שונים וטווה אט־אט, ביד אמן, את סיפורם של שלושת החברים מקרט, הנושאים את שמם של גיבורי האגדה כמעין סימן של הגורל: אלישע שטרן, יעקב אדלר ויצחק בלום. שלושת הגיבורים, שהיו בילדותם שלישיית חברים בלתי נפרדת, גדלים בצל האגדה על שלישיית האחים. הבדיון מן העבר מכתיב את ההווה שלהם ומציב בפניהם אופק של ציפיות. מאוחר יותר, כשאימי המלחמה יתעצמו, שוב תעלה השאלה – האם גם הפעם, כמו באגדה, השלישייה תצליח להביא נס ולהציל את העיירה, או שמא המציאות חזקה מכל אגדה.
האגדה הפותחת את הספר, ברוח האגדה הפותחת את "עשו" של מאיר שלו, מעמידה את שלישיית הגיבורים בצל גורלם המוכתב על ידי העבר. במקרה שלהם, שמות המשפחה מסמלים, כמעט כקריקטורה, שלוש אפשרויות יהודיות שונות במאה העשרים – שטרן, הכוכב, נשאר באירופה והופך לסופר ולאינטלקטואל ציבורי (בן דמותו של אלי ויזל), המנציח את השואה תוך שהוא נהנה ממנעמי אירופה ואף זוכה לבסוף בפרס נובל לשלום; אדלר, העיט, מתחתן עם טוני, ששלושת הנערים התחרו על אהבתה, ובוחר לעלות לארץ ולהפוך לקיבוצניק חזק וקשוח; בלום, המשגשג, עובר לארצות הברית, מרוויח את הונו במרמה והופך למיליונר.
האמת והבדיון, הזיכרון המתעתע והווה, נמצאים לא רק בתוכן הספר אלא גם בצורתו. הרומן בנוי לעילא והוא מדלג כל העת בזמן ובמרחב, חג במעין ספירלה ומציג למקוטעין את סיפור חברותם של השלישייה בימי ילדותם ונעוריהם, את מרובע האהבה מול טוני ואת קורותיהם במלחמה. איצקוביץ' מצליח להפיח חיים בתיאורי העיירה היהודית של ראשית המאה ה־20 (כפי שכבר הראה בספרו "תיקון אחר חצות", 2015), והוא פורש בצורה חכמה, משעשעת ונוגעת ללב את מעללי השלישייה הצעירה שלפרקים מתנהלת כמעין "שבאבניקים" בנוסח מרמורש. קטעים אלה בספר עשויים להזכיר את הכתיבה הצבעונית, האירונית ומלאת התנופה של חיים באר ומאיר שלו, שנמצאת לעיתים גם אצל כותבים צעירים יותר כמו רועי חן ומתן חרמוני.
עם זאת, במקביל אליהם, ולסירוגין, נטווית גם עלילת ההווה של הרומן, המתרחשת באמצע שנות השמונים של המאה ה־20: שטרן זוכה על מפעל חייו האינטלקטואלי בפרס נובל לשלום ושני חבריו מופיעים לפתע בביתו שבפריז וחוטפים אותו למסע הרפתקאות פרוע ששואף להגיע אל מעבר למסך הברזל, במטרה לשוב לעיר נעוריהם ולמצוא את טוני – אשתו של אדלר ואהובת נעוריהם של השלישייה, שברחה מהבית ונעלמה לה.
בדילוגים בין העבר וההווה איצקוביץ' מנצל עד תום את אפשרויות הסיפר הלא לינארי. הרומן, שחושף את קלפיו לאטו בדרך לסיום הגרנדיוזי, באמת נדמה לפרקים כאגדה, ועל אף שהוא נטוע עמוק בהיסטוריה של המאה ה־20, הוא חורג פעמים רבות מהתחום הריאליסטי. מסע ההרפתקאות של שלושת החברים הקשישים הוא מסע מוטרף, לעיתים כמעט בתחומי הקריקטורה בואכה המעללים הסהרוריים של "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". עם זאת, ברגעיו הטובים עלילות שלישיית הזקנים מתקרבות לאיכויות האימה הסוריאליסטית בנוסח הנובלה "נבלות" של יורם קניוק – שבה שלושה פלמ"חניקים זקנים וזועמים יוצאים למסע רצח ברחבי תל אביב.
עם זאת, אין זה סיפור מסע פרוע, אפילו לא סיפור על חברות או אהבה. בלב הספר מוצג הכוח של העבר ושל הזיכרון הטראומטי להשפיע על ההווה. בתוך כך, בחלק מהשיאים הספרותיים של הספר סגנונו של איצקוביץ' דווקא נוטה יותר לזה של "גדולים" אחרים. צמד דמויות משנה, האחים איצקוביץ' (איצקוביץ' מתכתב כמובן עם שמו ואולי אף עם ההיסטוריה של משפחתו), ישנים את ימיהם בעקבות השואה, גם כשהם ערים, ומציגים אפשרות קיום נוספת, שונה מאלה של אדלר, שטרן ובלום, אפשרות שמעלה על הדעת את "האיש שלא פסק לישון" של אהרן אפלפלד. במקומות אחרים, כאשר אדלר משוחח עם אחד הקצינים הנאציים, הדיאלוג מתעלה לפתע לרמתם של חלק מהדיאלוגים שמציג דויד גרוסמן ב"עיין ערך אהבה". על הפרק, כל העת, עומדים שאלת האמת והבדיה וכוחו של הסיפור.
ממש כך, גם הדילוגים שמהם מורכב הספר בין העבר וההווה של שלישיית הגיבורים מציגים למעשה את הפערים בזיכרונות של כל אחד מהם – כל התרחשות מוטלת בספק: האומנם היא קרתה? מיהו שזוכר אותה כך? האם ייתכן שלמעשה היא התרחשה באופן אחר? הקריאה המפותלת הזו מעלה בקורא חשדות רחבים יותר, העלולים לפלוש גם אל מחוזות זיכרונותיו שלו וחייו שלו. החור השחור שבמוקד הספר, תקופת השואה עצמה, משליך את צלו על הזיכרונות ועל החיים של גיבוריו גם שנים רבות אחר כך. התחושה המרכזית שהסיפור הרסיסי והשבור מייצר היא תחושת חוסר ודאות וחוסר אמון.
במקרה של הספר, הזיכרונות המוטלים בספק ועלולים להתגלות כבדיונות וכאגדות אינם רק זיכרונות של מעשי המשובה של שלישיית הגיבורים. לא ולא. זכרון השואה עצמו מוטל על כף המאזניים. שם הספר שהקנה לאלישע שטרן את פרסומו ואף זיכה אותו לבסוף בפרס הנובל הוא "עדות". בדומה לספרים (האמיתיים) הגדולים של אלי ויזל ופרימו לוי, ספרו (הבדיוני) של שטרן מספר את חוויותיו מהמלחמה. אחד מנתיבי העלילה המרכזיים שבספר הוא המאבק של שטרן לפרסם את הספר, והספק המוטל באמיתות התיאורים שבספר זיכרונותיו על השואה – האם מדובר בזיכרונות שהם אמת צרופה, או בבדיון מעובד שנועד להמחיש את הזוועה ולפנות ללב הקוראים? האם אפשר בכלל להפריד בין השניים?
יתרה מזאת, אם אי אפשר לסמוך אפילו על ספר זיכרונות שכל כולו נועד להיות עדות מהימנה על השואה, קל וחומר שאין לסמוך על הספר שהקוראים מחזיקים בידיהם. ומן הצד השני והמחריד לא פחות, אם דין הבדיה לגבור על המציאות ודין הזיכרונות לבלבל ולתעתע, כיצד עלינו להתייחס אל מאגרי העדויות השמורים היטב ב"יד ושם"?
הספר ניגש מדי פעם לשאלה הכואבת הזאת בתוך העלילה הסוחפת והפרועה. כשטוני שומעת משטרן שהוא מעוניין לפרסם את עדותו על המלחמה היא מטיחה בו: "להעיד למי? להעיד על מה? העולם הוא לא בית משפט שמתנהל נגד העבר, אתה יודע. אנשים רוצים להמשיך בחייהם. להסתכל קדימה. למה שיקשיבו לך?" (עמ' 79). הקירבה שהספר של איצקוביץ' יוצר בין עדות המציגה "אמת" היסטורית, לבין בדיה המציגה "אמת" ספרותית מעוררת מחשבה רבה. הספר המתוחכם והמפותל, הצבעוני והמפתיע, מנסה לנסח אפשרות שלפיה, כפי שכבר אריסטו טען, אולי לפעמים דווקא הבדיוני אמיתי יותר מההיסטורי. ואולי אף יותר מכך, בעולם שבו ספרים וסרטים מצהירים על עצמם כי הם "מבוססים על סיפור אמיתי", איצקוביץ' טוען זאת רק במרומז, ולמעשה טוען בדיוק להפך – הכול אגדה. כך, בלב הספר ניצבת הטענה שכל עדות, כמו כל סיפור, היא בדיון. הבחירה בזיכרון מסוים על פני אחר, או בהעדפת ניסוח אחד על פני האחר, היא זו שמעצבת את האמת העולה מן הספר. וכך העדות של שטרן, העלילה המרכזית של הספר ואף האגדה שבפרולוג מוצבים לפתע על אותו מישור – הבדיון שדווקא בו טמונה האמת הצרופה.
כוח האמירה הזו על ההתכה שבין הספרות והמציאות עשוי לטלטל, איצקוביץ' מנסח אותה בחוכמה רבה במספר מקומות בספר, ואולי המקום הבהיר והטהור שבהם הוא במכתב התודה של שטרן לנשיא רייגן, המברך אותו על הזכייה בפרס נובל, מכתב ששטרן משכתב ומתאמץ לנסח לאורך הספר:
מאז ההכרזה על הפרס אני שומע קולות שמאשימים אותי על כך שחיברתי את רצף האירועים שקרו לי למיתולוגיה. שעשיתי מזה ספרות. שהפכתי את זה למיתוס ולאתוס. הנבזיים יותר אומרים שניפחתי את ממדי האפוקליפסה כדי שאוכל להפוך את עצמי לנביא. אפילו חבריי הקרובים חושדים בי בזיוף. אבל לך ברצוני לומר כך, כי נדמה לי שאתה תוכל להבין זאת: אותם אנשים לא מבינים שהמיתי הוא חלק מהאנושי. הפאתוס אינו בדמיוננו אלא בנפשנו. האתוס הוא צורך קיומי של ממש, לא פחות ממזון ומים. ולכן העדות, כל עדות, חייבת לחרוג מהתיאור. כדי לומר את האמת אנו מוכרחים להציץ אל מעבר לעובדות (עמ' 371).
