בדומה לטוביה החולב, גיבורו הטרגי וטוב הלב של שלום עליכם, מוצא את עצמו הרב אברהם זיידה הלר מתענה בייסורי נפש בשל הדרכים בהן בחרו ללכת בנותיו האהובות. אומנם חמש בנות לרב הלר ולא שבע כטוביה, ואומנם כולן נותרו בדת משה וישראל, אך בדומה לאותו יהודי פשוט מהעיירה אנטבקה שבתחום המושב, גם הרב המכובד מהעיר צפת שבארץ הקודש מתהלך עם לב שבור: דרכו הרוחנית ננטשה, חינוכו התורני נפגם והוא מגלה את אזלת ידו מול עולם שהולך ומשתנה לנגד עיניו.
בחשבון הנפש שעורך הרב הלר לרגל חגיגות יום הולדתו ה־95, לא מופיעים כל אותם הישגים חשובים שהשיג בתורה ובבניין הארץ ובהגנת צפת, ואף אין בחשבון הנפש הזה מין השמחה והנחת של זקן השבט המוקף צאצאים והשולחן ערוך לפניו. לא ולא. במקום זאת, מעלה הרב הזקן את מה שתפס ככישלון הגדול ביותר של חייו. "המאזן השלילי בא לידי ביטוי דרסטי במה שלא זכיתי להעביר למשפחתי – את מורשת-הדת של קיום תורה ומצוות" (עמ' 378), כותב הרב הלר, "הניתוק מאותה מורשת הולך וגובר עם פיצול הדורות, וגורם לי צער וסבל־רוחני רב, קשה מנשוא. אותו ניתוק־רוחני מהמורשת גורם גם לניתוק משפחתי. כיוון שהקשרים המשפחתיים הם ביולוגיים בלבד, ללא קשר־רוחני, טבעי שהם מתפרקים ונחלשים עם התרחקות הדורות, ומעוררים תחושה מסוימת של בדידות".
הנה הוא: איש אמונה בודד, נמוג בשקיעה ארוכה בבית האבות במרכז הארץ, רחוק מההרים הגליליים, לא מוצא נחמה בממשיכי זרעו בעולם. על גבו הכפוף משא הדורות היהודי: שושלת רבנית מפוארת המעבירה את לפיד יראת השמיים מדור לדור מאות בשנים. והנה, דווקא במשמרת שלו, דווקא בזמן פעמי גאולה – כבתה האש.
מסכת חייו של הרב הלר (1894–1990), ראש ישיבה וראש המועצה הדתית בצפת, נפרשת בספר עב כרס, עמוס מכתבים, כתבים, תמונות ומסמכים, שערך נכדו, יוצר הקולנוע רנן שור. במכתבים, ליבת הספר הגדוש, מתאמץ אומנם הרב הלר להיות גלוי וישר, אך נמנע בהם מלתת הסברים על חלקו האישי באובדן אש האמונה של צאצאיו. וכאן חשבון הנפש החסר: האם הייתה זאת דבקותו הבלתי מתפשרת בקיום התורה והמצוות, או דווקא הפתיחות היחסית שנהג עם העולם הרחב שהביאו את חמש בנותיו להפוך לחילוניות? עד מכתבו האחרון הרב הלר עוד מחזיק בשאריות הגחלת, ולא נואש מהאפשרות להשיב אותם בתשובה. וכך, בתוך המכתבים הרבים, שיש בהם אהבת אב וסב ליוצאי חלציו, אנו קוראים על השתדלות בלתי פוסקת לעניינם בסיפור היהודי הזנוח: לבת אסתר'קה נשלחת חוברת על טהרת המשפחה לקראת חתונתה, לרגל נישואי נכדה הוא מתפלל שכשם שהזוג הצעיר "מתקשרים לאמא אדמה למטה, תתקשרו גם לאבא בשמיים ממעל," (עמ' 292), בבתו צפורה הוא מפציר להשתתף במפגשים של תנועת ״הנני״ ליסודות היהדות, ואת הנכד רנן הוא משדל ללכת ללמוד ב"מכון מאיר" ולנסות להתקבל ל"יחידות" אצל הרבי מלובביץ'. אולי בגלות יצליח האדמו"ר החבד"י לעורר את הגחלת.
תקווה לא סמויה עומדת בבסיס ההפצרות והבקשות, בפרט לנכד רנן. נדמה שמתחת לדבריו של הסב רוחשת המחשבה שדור הנכדים ימרוד בהוריו כפי שהם מרדו בו (יהודה עמיחי כתב ב"פתוח סגור פתוח": "אנחנו כולנו בני אברהם, אבל אנחנו גם הנכדים של תרח, אבי אברהם. ועכשיו אולי הגיע זמן הנכדים לעשות לאביהם מה שהוא עשה לאביו, ששבר את תרפיו ואליליו, את דתו ואמונתו", עמ' 16). בדיאלוג עם הנכד מרשה לעצמו הסב לפנטז על "שמחתי הרבה להשתחרר מדאגותיי הקשות על ערירותי הרוחנית במורשת היהודית אשר תמצא בך בעזה'י גואל וממשיך" (עמ' 322). אבל הגאולה רחוקה וההתרסקות אל המציאות בלתי נמנעת. "לצערי הרב נכונה לי אכזבה קשה" מודה הסב, "כיוון שאין כל ערך ותועלת מהרצון להניק, כל עוד אין רצון לינוק" (עמ' 316).
ובכל זאת, במכתבים הללו מתקיים ניסיון למפגש רוחני. הנכד אולי לא מאמין בתורה הקדושה, אבל בראיון הקבלה לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב הוא מצהיר ש"אני מאמין בקולנוע של אורי זהר, עימו יש לי קשר של מורה ותלמיד" (עמ' 313). הבוחנים לא נלהבים מהתשובה, אבל נדמה שהסבא שואב מכך תקווה: בדומה למהפך הרוחני של זהר, שעולה בהמשך ההתכתבות למדרגת ר' אורי זהר, יבצע גם הנכד "את הקפיצה הזאת" אל תוך האמונה היהודית, והמנטור המקצועי יהפוך גם למנטור רוחני.
אורי זהר מלוהק במכתבים האלו כאגדה ישראלית, מיתוס חי ובוער, אך גם כגיבור במיתולוגיה האישית של רנן שור. אבל גם ה"תנא דמסייע" הזה, ריש לקיש של הדור האחרון, מי שמסומן בידי הסב כאמצעי למהפך האמונה בשל קרבת הנפש לעולמו של הנכד – מתגלה כנחל אכזב לדרכי התשובה. בביקור בבית משפחת זהר בירושלים, שואל רנן את זהר האם הוא עדיין חולם לעשות סרטים. "בוודאי", משיב זהר, "אבל רק בשירותים". רוצה לומר: באותו מרחב טמא שבו ההלכה אוסרת להרהר בדברי קדושה. שם ורק שם יכולות מחשבות הקולנוע להתגנב אל זהר.
זהר, כמו רוב האומנים שחזרו בתשובה בשנות השבעים, ויתר על ההזמנה ליצור יצירה חרדית אותנטית. כאיש אחד הם ביטלו את האפשרות לשלב את העולם שעזבו עם זה אליו הצטרפו. זהו דור שגידר עצמו בד' אמות של הלכה ובניסיון להתקבל כ"חרדים מן המניין" – וחרדים מן המניין לא יוצרים קולנוע. והנה, דווקא מתוך אדרתו של שור, שהיה מנהל סם שפיגל במשך 30 שנה, צמח דור חדש של קולנוענים שסוף כל סוף הציג את העולם החרדי כהווייתו, אחרי שנים של תיאורים קולנועיים מביכים, מגוחכים, לפעמים כמעט אנטישמים.
הקולנוע אף מזמן למכתבים מפגש מונחים מעניין: הרב הלר מזכיר לנכד שגם "מקצוע הפקת־סרטים" בא לידי ביטוי בקבלת האר"י כ"תעשיית־סרטים גרנדיוזית של בורא־העולם" (עמ' 324), ואילו הנכד מנסה לתרגם את עולמו לעולם של סבו. הוא תוהה "כמו איזה במאי קולנוע גדול בתורה הקולנועית אני שואף להיות בעתיד" (עמ' 313), וכשהוא מדווח לו על הקמת בית הספר סם שפיגל הוא מתאר אותו כמי "שתלמידיו ותלמידותיו יחונכו לאומץ קולנועי של יחידת קומנדו ועמלנות של ישיבה חילונית" (עמ' 346). לבסוף, כשהוא מעביר את ספרי הקודש שהוציא אביו על הרב יעקב שור, הגאון מקיטוב, אל הבגאז' של מכוניתו, הוא מודה: "יש עליי משא כבד משושלת שור ומשושלת הלר […] אבל סבא, אפשר לומר שאני ראש ישיבה לקולנוע בירושלים" (עמ' 346).
וכשקראתי המילים הללו, נזכרתי בערב קר בירושלים. הייתי אז בשנה ב' ב"סם שפיגל" והמתנתי לחונכות עם רנן על סרט קצר שביימתי. רנן איחר ואשתי צלצלה להפציר שאבוא להיות עם התינוק שלנו, ובדיוק ברגע הזה רנן הגיח, שמע את השיחה ואמר: "תגיד לה שאתה אַבְרֵךְ". ואני, שבאתי לבית הספר לקולנוע אחרי שנים בעולם הישיבות, חשבתי שזה ביטוי הולם, שהרי אנחנו מקיימים "סדר בוקר" בעיון בקולנוע ו"סדר ערב" בבקיאות בסינמטק ועוברים מדי פעם לעשייתם בפרקטיקה ההלכתית של צילומים.
איני בטוח שהרב הלר היה מחייך למראה ההתרחשות שתיארתי. "עסקי־הסרטים" כולם לא היו שווים בעיניו כתוספות אחד על הש"ס. "גם את החתונה המרגשת של בן אורי זהר, הנך רואה רק באספקלריית־הסרטים, כאילו כל העולם לא נברא אלא בשביל זה" (עמ' 336), גוער הסב, "אכן, נכדי היקר, ליבי, ליבי עליך, שהנך מבלה שנותיך הטובות והיפות ביותר בדברי־הבל, שאין בהם מועיל אפילו מבחינה כלכלית". במכתב עוקב, מתנצל הסב על הנוסח "החריף והפסקני יותר מדי" (עמ' 338), והנכד מצדו מודה במכתב אחר ש"לא חשבתי עליך. לא חשבתי עד כמה הדהדה באוזניך האזעקה במלחמת יום כיפור וטלטלה את נשמתך ואת כל עשייתך". אם צריך לגזור משל על המציאות הישראלית מתוך ההתכתבות הזאת, אפשר למצוא אותו בדברי הסב שמודה בפשטות: "כשם שאני רחוק מעולמך, […] הרי גם אתה רחוק מעולמי, ורואה אותם הדברים באור אחר לגמרי" (עמ' 338).
בצוואתו מזכיר הרב הלר לצאצאיו לצלצל ולהודיע על מותו למי שנתן שכר בידו שיגיד עליו קדיש, ואף מפציר בהם להתחייב לקיים בכל זאת איזו מצווה ולהחזיק בביתם קופת צדקה של מוסד תורני. רוב הצוואה מוקדשת לחלוקת ספרי הקודש הקרובים אליו כל כך. בהם הגה יומם ולילה. אך גם הרב הלר יודע שבמקרה הטוב יונחו אחר כבוד בספריות הסלון של בנותיו, נכדיו ונכדותיו כאבן שאין לה הופכין.
אבל הנה, בכל זאת, גלגל חוזר בעולם: הנכד רנן עומד בהבטחה של אימו ("שהרי מילה של בנות הלר זאת מילה") ומוציא את הסרט "המעורר – רומן מכתבים בין סב לנכדו" בעקבות דמותו של הרב הלר ומדפיס את הספר גיבור בעל כורחו – הרב אברהם זיידה הלר, ובספר חידושי תורה, ודברי הלכה, מעשיות חכמים, סיפורי האר"י ואגדות צפת, ואפשר ללחוש לרב הלר: הנר עדיין דולק.
