"The time is out of joint". המשפט הזה, המופיע לקראת סוף המערכה הראשונה ב״המלט״, נאמר מפיו של גיבור הטרגדיה השייקספירית, נסיך דנמרק, לאחר שפגש ברוח הרפאים של אביו, המלך, שחושפת בפניו את נסיבות מותה זמן קצר קודם לכן. המלך לא מת "סתם", אלא נרצח בידי אחיו, שזמם והצליח לתפוס את מקומו כשליט הממלכה וכראש המשפחה (שכן הוא נישא למלכה, אלמנת אחיו, אימו של המלט). אובדנו של האב, שכרוך בנסיבות מותו האכזריות, פוער תהום בחייו של הבן, תהום שמוצאת את ביטויה דרך תחושת שיבוש עמוקה של הזמן, שכאילו חרג מאותו מפרק או ציר (joint) שהניע אותו. הזמן, על פי המטפורה השייקספירית, "יצא מהמקום", כמו דלת או גלגל או עצם שנקעו וכעת מונחים בצד, בלי תנועה, בלי ערך ובלי שימוש. וכך, דווקא מרגע שהופרע תפקודו, הזמן במטפורה הזאת מקבל ממשות של אובייקט פיזי כמעט; הזמן קפא, נתקע, נוטרל, ונוכחותו הפכה מורגשת ומעיקה.
תילי תילים של פרשנות נכתבו לאורך השנים על המשפט הזה. ובכל זאת, מנקודת מבט עכשווית, ומתוך המקום מוכה האסון שבו אנחנו חיים – כלומר המזרח התיכון של שלהי שנת 2025 – נדמה כאילו הוא נכתב על חיינו. התחושה שרצף הזמן המוכר של עבר־הווה־עתיד הפך לחסר היגיון, מוכרת לרבות ורבים בישראל מאז 7 באוקטובר 2023. את המקבילה הישראלית־עכשווית ל"the time is out of joint" ההמלטי אפשר למצוא בביטויים "היום שלא נגמר" או "היום שמסרב להסתיים", על כל גרסאותיהם, שהפכו למסמנים המרכזיים של התקופה. כמו המלט, גם אנחנו מרגישים שתהום נפערה בחיינו, שהזמן הפך חסר משמעות ובה בעת כבד מנשוא, או שפשוט הושלכנו אל מחוץ לנהר הזמן. וכמוהו, גם אצלנו התחושה הזו נובעת מתוך עוצמת האובדן שחווינו.
המלט מספר לנו על עצמנו דבר מה נוסף, שכן הוא בוחר לנסח את תחושת שיבוש הזמן במונחים אוניברסליים: לא רק עבורו, ברמה הסובייקטיבית של הבן המתאבל, הזמן השתבש וקפא, אלא גם ברמה האובייקטיבית, של המציאות, משהו קרה לזמן: The time is out of joint. ומהו המצע שעליו יכול הזמן לקפוא? כיצד יכול חוק טבע בסיסי להשתבש בצורה עמוקה כל כך? במחזה של שייקספיר התשובה לכך היא ריקבון. "Something is rotten in the state of Denmark", אומר הקצין מרצלוס בתגובה להופעתה של רוח הרפאים הרודפת את הממלכה. הרוח היא הסימן הראשון לכך שמשהו לא בסדר – סימפטום, מטונימיה או שגרירות של שיבוש סדרי הטבע (לא חיה ולא מתה, אין שהוא גם יש) וסדרי הזמן (שריד מהעבר שחודר לתוך ההווה). ה"משהו רקוב" שהוליד את הרוח הוא הרבה מעבר לעובדה הביולוגית – גופתו של האב שנרצח – הוא מציאות מוסרית מעוותת, שבה רוצח הופך למנהיגו של תא משפחתי ושל מדינה שלמה, ובכך מכתים, או ליתר דיוק מרקיב, את משפחת המלוכה, את בית המלוכה, ולבסוף גם את הממלכה עצמה, שצחנה של שחיתות עולה ממנה. אך נדמה כי כמעט כולם מתעלמים מצחנה זו. הריקבון מוכחש: דנמרק מוסיפה כביכול להתנהל "כרגיל" תחת הנהגתו של המלך הרוצח.
רוחו של האב לא רק חושפת בפני המלט את האמת על נסיבות הרצח, אלא גם ובעיקר מטילה עליו לנקום – לרצוח את הדוד שרצח. מעמדו של המלט כנסיך, כיורש "האמיתי" של בית המלוכה, מציב אותו בעמדה מעניינת, שבה הצדק שייעשה ברמה הפרטית יכונן מחדש גם את הממלכה כמקום שהצדק מושל בו. תיקונו הפרטי של המלט הוא גם תיקון עולם. אלא שהמלט, כידוע, מתקשה להשלים את המשימה שהוטלה עליו. קיפאונו של הזמן הוא גם קיפאונו של המלט, השבוי בתוך סבך של לבטים והיסוסים, רפיון ופסיביות. התהום שנפערה תחתיו תכתיב את פעולותיו – וליתר דיוק, אי־פעולותיו – עד סוף המחזה. ביוונית, הוראתה של המילה "דרמה" היא פעולה. ״המלט״ הוא מחזה החותר תחת הדרמה: זהו מחזה שמציג אי־פעולה, אי־עשייה. זוהי הטרגדיה של המלנכולי, שקפא יחד עם הזמן.
***
במסה פורצת הדרך ״אבל ומלנכוליה״ מ־1917, פרויד ביקש להבין את המלנכוליה כקוטב הפתולוגי של מה שהוא כינה עבודת אבל תקינה. לטענת פרויד, גם האבל וגם המלנכוליה מושתתים על חוויית אובדנו של אובייקט אהוב, אולם ההבדל בין השניים נעוץ במסוגלותו של המתאבל להיפרד ובסירוב לפרידה במקרה של המלנכולי. המתאבל לומד להשלים בהדרגה עם האובדן (ציות לעקרון המציאות, אם תרצו), וגם רואה בצורה מפוכחת והוליסטית יותר את האובייקט האבוד – כלומר, לא עורך לו אידיאליזציה, אלא מכיר בו על פי ערכו, בחייו ובמותו. לעומת זאת, המלנכולי "מסרב" להרפות מהאובייקט האבוד שלו: הוא כמו מפנה אותו בחזרה אל האני ומעגן אותו בנפשו, וכך מוסיף להיאחז בו. במילים אחרות, עבודת האבל היא תהליך שיש לו נקודת סיום; המלנכוליה, באופן עקרוני, עלולה להימשך לנצח.
מבלי להיכנס לכלל ההבחנות של פרויד, אני רוצה להתייחס לנקודה מרכזית במסה, הנוגעת לתנאי היסוד להתפתחותה של מלנכוליה: הכחשה או אי־הבנה של האובייקט האבוד ושל מהות האובדן גם יחד. חוסר ההבנה של מהות האובדן מכונן, לדעת פרויד, את התחושות הקשות והבלתי מפוענחות של המלנכוליה, של אסון קשה שמקורותיו אינם ברורים לחלוטין: גם אם למלנכולי אולי ברור מי אבד לו – לא לחלוטין מפוענח לו מה אבד לו ביחס אליו. וכך, בעוד שעבור האדם המתאבל העולם הסובב אותו נעשה "דל וריק" (שכן האובייקט אהוב, ממשי וידוע נעלם ממנו), המלנכולי חווה את עצמו כמי שנעשה דל וריק: "אובדן האובייקט (מומר) לאובדן של האני" (עמ' 26). המלנכוליה, טוען פרויד, היא למעשה "התרוששות אדירה של האני", שבמקרי קיצון עלולה אף להסתיים בהתאבדות.
ב״המלט״, המלנכוליה – הריפיון, ההססנות, הקפיאה במקום – היא כמובן תולדה של אובדן האב הפרטי ויחסיו המורכבים של הבן עימו. אולם בה בעת זהו אובדן של דבר מה רחב יותר – "אובייקט מופשט" בשפתו של פרויד: אובדן של מנהיג, מולדת, אידיאל, צדק. זוהי פקעת של אובדנים שנובעת מריקבון ומעלה ריקבון, שנדמה שהכול מכחישים אותה פרט להמלט עצמו. אבל הטרגדיה של המלט מצביעה גם על מעגל הקסמים ההרסני של המלנכוליה, שבו המלט אינו מצליח לתקן את אותו ריקבון שהוביל להיווצרותה מלכתחילה. ההתרוששות הנפשית האדירה שהמלט חווה מובילה לשרשרת האסונות הכללית שבה נחתם המחזה, במעין התאבדות סמלית קולקטיבית של הממלכה: כמעט כל חצר המלוכה מתה – כולל נסיך דנמרק עצמו. את השלטון יתפוס בסופו של דבר מלך נורווגיה פורטינברס, איש המעשה והמלחמה, אויב הממלכה.
***
כמו ״המלט״, גם ישראל שבויה בתוך מצב מלנכולי. אין ספק שמצב זה נובע בחלקו מעוצמת ומהיקף האובדן שחווינו, כיחידים וכחברה. אולם חלקו האחר, ובעיניי גם העיקרי, הוא תולדה של עבודת אבל שהוכשלה באופן מכוון. עכבה מלנכולית שנתפרה למידותינו ונועדה לרושש את עצמיותנו – להתיש, לבלבל, לשתק, למרוח כך שלא נוכל לתפוס את מלוא ההיקף של מה שאירע, ולמי, ועד כמה עמוק האובדן שחווינו ושחוללנו – וליתר דיוק, אובדנים – ומי בדיוק אחראי להם (ועולים בדעתי שלטי "סליחה" שנושאים דווקא האזרחים, בהפגנות ולהבדיל בהלוויות). שנתיים של מלחמה מתמשכת והרסנית, שהתגלתה כמטריושקת מלחמות מניבה במיוחד, שבה עוד מלחמה ועוד מלחמה כמו בוקעות מתוכה; שנתיים של דשדוש בהחזרת החטופים, שנתיים של עוד ועוד אובדנים שנוספו, ואנו חיים בצילם, לא מסוגלים לעבוד אותם אל עבר ההחלמה.
האמנם חיים בצילם? כמו בדנמרק של המלט, נדמה שהשגרה נמשכת: המלך משחק עם המלכה, האזרחים הולכים לעבודה, משלמים מיסים, עומדים בפקקים ומקטרים. חוסר היכולת להכיר באובדן במלואו, כלומר הכחשתו, היא גם הכחשת הכאב, ניסיון שטחי להקהות אותו, להתגבר עליו, לחזור בכל מחיר לנורמליות, כאילו לא אירע דבר. ואולי רק לא נורמליות, אלא צהלות של ממש: "מלחמת התקומה", "תקופה של נס", "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". אם נהפוך את הסיסמאות הללו, מבפנים החוצה, כמו בגד, נגלה כי הבטנה שלהן עשויות מהתפרים של "היום שאינו נגמר". המלנכוליה, טוען פרויד, יכולה לחולל תפנית ולעבור למצב של מאניה, שתסמיניה – תחושת ניצחון, צהלה, שמחה מופרזת הפוכים אומנם ממלנכוליה, אך מקורותיה זהים ונעוצים באותו תסביך עצמו. גם כאן לא יפוענח לחלוטין למלנכולי/המאני מהו ה"דבר" שאותו ניצח, על מה בדיוק הוא צוהל.
אחת הטענות המדהימות של פרויד היא שבניגוד לאדם האבל, המודע לחלוטין לקיומו ומהותו של אובייקט אבוד ממשי (למשל, אדם אהוב), לא רק שהמלנכולי אינו מודע לכלל ההיבטים של מהות האובדן, אלא ייתכן כי הוא כלל אינו מזהה כי אובדן כלשהו התרחש מלכתחילה: "מתקבל אפוא על הדעת לייחס את המלנכוליה בדרך כלשהי לאובדן אובייקט החסום לתודעה, להבדיל מן האבל, אשר אין בו דבר לא מודע ביחס לאובדן" (עמ' 20). בהקשר הישראלי, אפשר לחשוב על האובדן החסום לתודעה כאובדן(ים) מוכחש(ים): אובדן שלא ניתן לו שֵם, ולכן אי אפשר בכלל להעלות אותו על הדעת; אובדן ששיעור מידתו עצום גדול כל כך, שאי אפשר לתפוס אותו; אובדן שמישהו מונע מאיתנו להכיר את ערכו האמיתי, להבין מה בדיוק קרה. המלט מלמד אותנו ש"היום שאינו נגמר" ממאן להסתיים לא רק בשל מה שקרה מאז 7 באוקטובר, אלא גם הריקבון, שהתחיל כבר הרבה לפניו.
אבל האם בכל זאת אפשר להיחלץ ממצב זה, לייחל לסוף אחר מזה של המלט? אני רוצה להציע שדרך ניכוס מחודש של המלנכוליה, ולא רק בהפעלתה הבלתי מודעת עלינו, נוכל לשרטט סוף אחר. באופן פרדוקסלי, דווקא הרפיון והפסיביות, רגעי הניתוק של המלנכוליה מזרם החיים והזמן, יכול להוביל לא למצב של עיוות תפישתי, כי אם לפיכחון – התבוננות חדה יותר, החושפת אמת החבויה מעין. המוכנות לשהות בתוך המצב המשברי, במקום להכחיש אותו או אף לאטום אותו באמצעות קוטב אידילי חלופי אך שקרי, תהפוך את המלנכוליה לאתר של ערוּת, של חשבון נפש קולקטיבי. זהו תנאי ראשון לקבלת אחריות – ומשם, לצמיחה אתית.