בכורתי, מחזור שירים בגדילה, ספר שיריו השני של אודי שרבני, הוא מסע אל האבהות. הספר חוגג את לידת בכורתו בהיותו בן 44. זהו יומן פואטי המתאר את השנתיים הראשונות לחייה. כותרת הספר מצהירה על שירי גדילה ולכאורה נדמה שהכוונה לבת, אלא שרוב השירים מתמקדים בהתפתחות המחבר המובלע, שרבני עצמו, באמצעות תיאור שלבי הבשלתו כאב: שמחת הלידה, פחדי מוות, חניכה, טקסים הוריים, נבואות אסטרולוגיות ועוד.
זהו ספר קונספטואלי הן מבחינת העלילה, הן מבחינת העקרונות הצורניים המארגנים. הקונספט יוצר תלכיד המעניק הקשר לשירים רבים שבלעדיו היו נשארים בלתי מובנים, כמו שירי מילה ושורה אלו "בְּדָאלַכּ" הקיטשי (כפרה עליך בעיראקית; 29, עמ' 7) ו"אִם רַק הָיָה לִי הַזָּנָב" הפנטסטי (185, עמ' 83). ההקשר הופך את השיר לחמיד ולא לביזארי: האב מבקש להיות צעצוע התמיד של בתו הודות ליכולותיו המאגיות להיות היבריד: אב ובעל חיים.
הערצת הבת מעצבת בחירה אינטואיטיבית, או לא מודעת, בסגנון הפופואטי ובמבנה הננופואטי. פופואטיקה טומנת בחובה בין השאר הערצת גיבורי תרבות פופולריים, ושרבני מעצב את דמות בתו כאילו הייתה כזו. לכן בכורתי נדרש למאפיינים פופואטיים מרכזיים, כגון הומור, תקשורתיות, פרפורמנס, גלאם, צעירוּת וחמידות, וגם לסטטוס ולציוץ – צורות אינטרנטיות פופולריות שהוגדרו זה מכבר כספרותיות (נועה שקרג'י, המדיטיזציה של הספרות בעידן הדיגיטלי, דיסרטציה, 2023, עמ' 88 – 134). התוצאה היא ספר שירה קלה מהמובהקים בשירה העברית, המתייחד במסורת שירת ההורות העכשווית בכך שהקרנבליות היא הדומיננטה שלו.
המבנה של רוב שירי הספר הוא מינימליסטי. גם הפורמט הקטן של הספר מהדהד את המבנה השירי, ובאופן אירוני גם את האדם הקטן שבמרכזו. הנטייה לשיר הקצר, לעיתים קצרצר, היא בין השאר פועל יוצא של תפיסת הספר כולו כמופע סטנד־אפ. סטנד־אפ מבוסס על מהלך נרטיבי, וירטואוזי, מרהיב וארוך יחסית, השזור פרגמנטים הומוריסטיים, דאחקות, פאנצ'ים, פואנטות ומשפטי מחץ (one liners) המניעים את העלילה בקצביות. ראוי לציין שיש בספר גם מעט שירים ארוכים, אלא שרובם נופלים באיכותם מהשירים הקצרים. אחת הסיבות לכך היא הניסיון להתאים את המבנה הסטנד־אפיסטי לשיר הארוך ואף הפואמתי, אך התוצאה מסורבלת, כמו למשל בשירים 149 ו־218 (עמ' 94–98).
במילים אחרות, הקצרנות היא בשירות הפרפורמנס של מופע הסטנד–אפ. שרבני מודע לפרפורמטיביות של שירתו, אשר איננה אלא שלוחה של מופע הקיום בכלל ושל מופע ההורות בפרט. לדוגמה, פתיחת שיר 125: "הָאָדָם מַצִּיג כָּל יוֹם./ לִקְנוֹת בַּמְבָּה זֶה פֶּרְפוֹרְמֶנְס./ לַעֲצֹר מוֹנִית זֶה פֶּרְפוֹרְמֶנְס./ לַעֲזֹר לִמְצֹא עֲשִׂירִי לְמִנְיָן זֶה פֶּרְפוֹרְמֶנְס." (עמ' 13). אנו חיים בעידן שבו הצורך בנראות בכלל ובמדיה בפרט הוא ממכר, כי יש לה תגמול של התקבלות חברתית. לדוגמה, דאחקת שורה זו – "הִנֵּה בָּאָה סָבְתָא פָּפָּרָצִי" (146, עמ' 84), משקפת את הצורך האוניברסלי לחלוק בפרהסיה חגיגות והצלחות משפחתיות ואינטימיות.
הנראות היא ביטוי של החשיפה כערך ספרותי: הרי, הדובר והמחבר חד הם. אומנם, לעיתים השיר לא נמסר בגוף ראשון יחיד, אלא בגוף ראשון רבים. אך זאת כי האב דובר בשם הבת ומסגיר את הקשר הסימביוטי ביניהם. 107 מנמק את סיבת ה"אנחנו": "זֶה הֵם וַאֲנַחְנוּ/ זֹאת לֹא מִלְחָמָה/ אֲבָל מֵעַכְשָׁו זֶה הֵם/ וַאֲנַחְנוּ" (עמ' 8). זהו טקסט שכמו נלקח מתסריט של סרט מלחמה אמריקאי ואף מזכיר את המחשבה הפרימיטיביסטית, האותנטית, של אב צעיר בג'ונגל. כמובן שהמהתלה היא על חשבונו של המשורר, אבל יש בה מן האמת.
ההומור הוא אפקט מרכזי בספר והתבניות שלו מגוונות. מוטיב חוזר הוא פרודיה עצמית על הורות עכשווית. לדוגמה, הגחכת שיח פסיכולוגיסטי הור אַתְּ מְקַבֶּלֶת מַכָּה. אֲנִי צָרִיךְ לִבְחֹר תְּגוּבָה. / הַתְּגוּבָה תַּשְׁפִּיעַ עַל עֲתִידָהּ / שֶׁל כָּל מַכָּה." (156, עמ' 33). או לדוגמה פרודיה על ספרי הדרכה הוריים, דאגה אובססיבית והגנת יתר: "לְבַקֵּשׁ מִנְּצִיגִים טֶלֶפוֹנִיִּים – מִיָּד כְּשֶׁהֵם עוֹנִים/ – לִרְשֹׁם אֶת הַמִּסְפָּר שֶׁלָּךְ לְמִקְרֶה שֶׁיִּתְנַתֵּק." (מתוך שיר 77, עמ' 22). האב מעביר הלאה חוכמת חיים ביורוקרטית ואוניברסלית: עצות לשורדת הטלפונית בעידן התקשורת.
ההומור רך וחינני, גם אם נוזף, כי הקשר הוא יחסי אב־בת. לדוגמה, דאחקת כדורגל על הפגן (אקטינג אאוט): "זֶהוּ? הִתְחַלְתְּ לְהִשְׁתַּטֵּחַ כְּשֶׁאַתְּ לאֹ מְקַבֶּלֶת מַה שֶּׁאַתְּ רוֹצָה? / לֹא הָיָה פֶּנְדֶּל. קוּמִי." (213, עמ' 27). ספורט הוא מוטיב חוזר. לדוגמה, שיר 61 מנסח באבהית את המושג "מרוץ מכוניות": "אַתְּ מְכוֹנִית מֵרוֹץ כְּשֶׁאֲנִי מַחֲלִיף לָךְ חִתּוּל; / אַחֲרֵי הַסְּגִירָה אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת/ וְשׁוּב יוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ." (עמ' 14).
לעיתים קרובות, השיח הפרודי יוצר היברידים לשוניים. לדוגמה, עיצוב האמרה הידועה של הרקליטוס כביטוי להגנת היתר של אב אַבָּדַאי: "אַל תִּדְאֲגִי, אֲנִי כְּבָר אֲסַדֵּר שֶׁנִּכָּנֵס לְאוֹתוֹ נָהָר פַּעֲמַיִם./ עָלַי." (282, עמ' 36). או הלחמתם של קוביזם ומשחק קוביות ושל השלב האנאלי הפרוידיאני והבנאלי: "אַתְּ בַּתְּקוּפָה הַקֻּבִּיסְטִית שֶׁלָּךְ. / אֲנִי בַּבָּנָאלִית." (245, עמ' 36). תפקידו של ההומור העצמי הוא להפוך את היוצרות כדי להעניק לבת את הבכורה: היא מפותחת יותר מן האב המעריץ.
הדיאלוג עם הפעוטה הוא גם כר נוח ורחב לשירת חמידות. דוגמה ייחודית, אך מתאמצת, היא דיבור חמיד עתידי ומדומיין של הבת: "אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים בּוֹבּ מַארְלִי (בֶּעָתִיד תַּגִּידִי 'דּוֹד מַארְלִי')" (מתוך שיר 73, עמ' 28). תיאור חוסר יכולתו של האב להכיל את ההתרגשות לנוכח חמידות עתידית הוא על גבול הקרינג'.
למעשה, הדיאלוג עם הנמענת המרכזית בספר הוא מדומיין, כי התינוקת אינה יכולה לדבר והפעוטה מסוגלת לנהל רק שיחה מוגבלת. לכן הספר הוא מונולוגי בעיקרו, או שמא מקיים דיאלוג מדומיין עם הפעוטה שיום אחד תתבגר; לאור זאת, ייתכנו בו גם שירים בעלי תוכן למבוגרים בלבד. למשל, השיר הפרודי 58, שלהלן ראשיתו וסופו: "אֵיךְ עוֹשֶׂה כֶּלֶב?/ אֵיךְ עוֹשֶׂה חָתוּל?/ אֵיךְ עוֹשָׂה פָּרָה? […]/ אֵיךְ עוֹשִׂים כְּשֶׁאֵין סֶקְס בֵּין אִמָּא לְאַבָּא?/ אֵיךְ עוֹשִׂים אִמָּא וְאַבָּא כְּשֶׁאֶחָד מֵהֶם יָשֵׁן בַּסָּלוֹן?/ אֵיךְ עוֹשֶׂה כֶּלֶב?/ אֵיךְ עוֹשֶׂה חָתוּל?" (עמ' 20). או פרודיה אחרת על תרבות לילדים כגון סרטים מצוירים: "יָצָאת מֵהֵיכָן שֶׁנִּכְנַסְתִּי לְאִמָּא./ סוּפֶּרְמֶן; יָד אַחַת מְאֻגְרֶפֶת, קָדִימָה/ עַל גַּבֵּךְ גְּלִימָה שֶׁל שִׁלְיָה, חוֹתֶכֶת אֲוִיר בִּנְהָמָה." (166, עמ' 32).
האב הצעיר נתון במצב תודעה אקסטטי והוא מודע להצפה הרוחנית והרגשית. לדוגמה, שיר קופלטי מספר 71: "כָּל יוֹם הֶאָרָה./ אֵיךְ עוֹמְדִים בְּזֶה" (עמ' 55). לרגע אפשר לתהות שמא זו הצהרה אירונית, אלא שבהפוך על הפוך האירוניה היא שבהגזמה זו אין אירוניה: האב פשוט בהלם.
הצורה הננופואטית משרתת את האקסטטי, כי החוויה האקסטטית היא לרוב קצרה. האקסטזה, בשילוב המשימה התיעודית, מעניקות גושפנקה למיון לא מוקפד וגם לחוסר השליטה במיון הטקסטים. אומנם, כמו בהקלטה מוסיקלית יש מקום גם לפידבקים כחלק מהסאונד הכללי, אך לעיתים הרעשים – אותם שירים חלשים או אנטי־שירים – מעמעמים את קולם של השירים החזקים. לדוגמה, שיר מתיילד זה: "לָמַדְתְּ לָלֶכֶת. בְּבַקָּשָׁה תִּשָּׁאֲרִי." (91, עמ' 21).
ההצפה באה לידי ביטוי גם בכמות השירים (כ־300).בכל עמוד יש בממוצע שלושה שירים, מה שעלול היה ליצור דחיסות, אלא שהספר נקרא בשטף בגלל מאפייני השירה הקלה, כמו אנטי־פרשנות, והודות לוויתור על כותרות. במקומן יש מספרים המופיעים ברצף לא לינארי, למעט השיר הראשון שכותרתו "1" ושורתו האחרונה היא וריאציה פופואטית על "טה דם!": "עוֹד סֵפֶר נִפְתָּח." המספור בכותרות תורם לקצב הסטקטו של הקריאה, כי לא מתעכבים על יחסה של הכותרת לשיר. השיבוש הלינארי יוצר תזזית ואי־נחת המשקפים את הכאוס שמעוררת ההצפה הרגשית. שרבני, כמו במקרים אחרים בספר, מסביר בשיר את החלטותיו הפואטיות: "בְּכוֹרָתִי; הַכֹּל מְמֻסְפָּר, אֲבָל לֹא לְפִי הַסֵּדֶר./ הַכֹּל זֶה אֶחָד אֶחָד גָּדוֹל." (פתיחת שיר 252, עמ' 16).
לעיתים יש הרואים בקומי אתנחתא, אך כאן הוא מרכזי ודווקא הלירי הוא לא אחת אתנחתא – רגע של שלווה והפוגה מהצחוקים. לדוגמה, שיר זה הנוגע בקסם: "שׁוּרָה שֶׁל מוֹצְצִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, מוּכָנִים./ יָרֵחַ בְּגוֹפַן מִרְיָם; שֶׁקֶט מִסָּבִיב, אוּלַי בְּכָל הָעוֹלָם./ רַק אָב מְזַמְזֵם לְבִתּוֹ אֶת שִׁיר הַהֵד." (262, עמ' 25). אולם גם הלירי הוא לא אחת הומוריסטי כשיר שורה יפה זה: "יַם־כְּבִיסָה; אַתְּ בּוֹקַעַת כְּמוֹ צַבָּה מִתּוֹךְ בֵּיצָה". (164, עמ' 74).
לבסוף, אף על פי שרוב שירי הספר מתרכזים בגדילת האב־המשורר, הספר מוקדש לבתו, כפי שעולה מכותרתו. פירושה מובהר בשיר, שאולי מתמצת את חוויית הגאולה של שרבני ממצב אל־הורי: "זֶמֶר לָךְ מְכוֹרָתִי בְּכוֹרָתִי./ מְכוֹרָה בְּכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה עוֹלֶצֶת." (124, עמ' 25). שרבני משלב בין הפזמון של אברהם בן זאב, "זמר זמר לך", המתאר את נופי ישראל, לשיר הראשון מהמחזור "משירי ארץ אהבתי" מאת לאה גולדברג, שמתאר, ככל הנראה, את נופי ליטא. שרבני מותיר את המילים המקוריות של גולדברג, אך מותח עליהן קו מחיקה ובמקומן מניח את מילותיו שלו – "בְּכוֹרָתִי", "בְּכוֹרָה", "עוֹלֶצֶת". קופלט זה מקפל בתוכו תיקון והמשכיות: בניגוד לגולדברג, שהייתה חשוכת ילדים ועצובה (אביונה – ענייה), לשרבני יש מכורה ובכורה בדמות ילדה עולצת, וממילא שירה קרנבלית ברוח זאת. שרבני בכותרת ספרו, בדומה לחזי לסקלי (העכברים ולאה גולדברג), עושה מחווה למשוררת בעלת פואטיקה מנוגדת לשלו, אולי כמשאלת לב עבור בתו, שתגדל כאשה שמחה לגבהיה הרוחניים של גולדברג.
